אוצר המלך צט

מיהו מ"מ לפירוש המהרש"א שם בחדושי אגדות עיין שם דמפרש אדרבא דהגדולה אפשר על ידי אחרים וכגון מת מצוה ופסח דמת מצוה קודם במה דברים אמורים כשאין לו קוברין. אבל אם יש לו קוברין אז הוי אפשר על ידי אחרים ופסח קודם. ואף דמ"מ גדולה עיין שם. ונפשוט לכאורה גם לנידון דידן דהוא לכאורה דומה ממש ודו"ק והבן

(שם) ויש לו ללוות ולגאול את עצמו מן העכו"ם וגואל לחצאין כו': עיין בכסף משנה כתב שלא מצא הכרח אחר לדברי רבינו דפוסק דלא כמפורש בדברי רב ששת בפשיטותו לרב הונא בר חיננא בקדושין [ד"כ ע"ב] רק ממאי דאמר אביי שם אם תימצי לומר נגאל לחצאים משכחת לה לקולא ולחומרא כו' אלמא דאביי לית לי' דרב ששת ע"כ. והנה באמת אין משמעות כלל מדברי אביי דודאי דברי אביי מתפרשים כפשטם וכמו שכתוב בחידושי הרשב"א והריטב"א שם ובשאר מפרשים. דאביי לסיועי לרב ששת או לפרש דברי הבעיין הוא דאתי. וראיתי בלחם משנה הקשה דא"כ אביי חולק על הבעיין ועל רב ששת דהא גם הבעיין לא ביקש אלא לאמור דלקולא שמענו לחומרא לא שמענו עכ"ד. ובמחילת כבודו נעלם ממנו דברי הרשב"א ז"ל בחידושיו שם בשם הראב"ד דמפרש בעייתו דר"ל דבבכורות דילפינן גאולתו גאולת שדי אחוזה מהכא לענין הכסף לקולא הוא דאמרינן אבל לחומרא לא אמרינן כלל הך גז"ש כגון הכא דעל ידי זה הוא חומרא דאינו נגאל דלא גמיר הך גז"ש כלל ע"כ הרי דלהבעיין נמי אי ליתא הך גז"ש ליתא בין לקולא בין לחומר ובאמת מוכרח דהא ודאי אין גז"ש למחצה. ומאן דכתבו התוס' דאין זו גז"ש גמורה דחוק מאוד. וגם עדיין קשה אכתי מדוע לא קאמר כאן דליכא לכולה גז"ש כדקאמר בבעיא דבית עיר חומה, ומאי דתירץ הריטב"א דפשיטא לי' הא גז"ש מדדרשינן לה בערכין שדה אחוזה מהכא לענין הכסף ולכך ליכא למימר דלא אמרינן כלל הך גזירה שוה עיין שם, צע"ג לפי ענ"ד דהא מבואר להדיא בפרק כל שעה [דכ"ח ע"ב] דפליגי ר' יהודא ור' שמעון היכי דרשינן גזירה שוה אי מצה לחמץ או חמץ למצה עיין שם. וא"כ אף דלא אמרינן גז"ש משם לעבד עברי מנא לי' לומר איפכא. ועיין ברש"י כריתות (ד"כ ע"ב] כתב להדיא דלא אמרינן בכגון זה אין גז"ש למחצה. ועיין בתוס' סוכה (דל"א ע"א] ובתוס' קדושין (דל"ו ע"א] ד"ה תפיליו. ומה שכתבתי בקונטרס שותא דינוקא [סי' יו"ד] ובהשמטות אחר סי' י"ג ובסי' י"ד] עיין שם

וביותר צ"ע דאזיל בתר איפכא דמפרש שם אהא דקאמר או דילמא לקולא כו' כפשוטו, וגם לא כתב כתוס' דאין זה גז"ש גמורה עיין שם, וצ"ע כלפי לאיי. זה דלא נדרוש כלל הוא גז"ש למחצה משום דדרשינן להיפך, וזה דנדרוש לקולא לחוד אינו גז"ש למחצה וצ"ט, אבל דברי הרשב"א נכונים מאוד דבאמת אבעיית הגמרא הוא דלא נדרוש כלל הך גז"ש דלא נדרוש אותה רק התם. (והוסיף עוד דהתם לקולא וכמו שכתב הרשב"א הטעם עיין שם. והוא לתוספת בעלמא דיש לנו לומר כן טעם וסברא לזה. אבל בלאו הכי נמי הוי לי' אף בלא טעם וכנתבאר] לא הכא. וזה דעת רבינו ג"כ

גם מאי דהקשה הלחם משנה עוד דהא לענין בית בבתי ערי חומה פסק רבינו כרבנן דדרשינן גאולתו גאולתו ואין גואל לחצאין. ומאי שנא הכא דלא דרשינן ע"כ דבריו, זו בודאי תמוה לדמות בגז"ש. והלא אין אדם דן גז"ש אלא א"כ קיבלה מרבו ואיך ידמה לומר דאם דנין גז"ש זו בבית עיר חומה ידונו ג"כ בעבד עברי ואולי דעתו כדעת התוס' סיכה דגמירי התיבות שבהם נדרש הגז"ש ובכל מקום שנמצא אותם תיבות יש לנו לדורשם עיין שם. אך משום זה אין לו להקשות על דברי רבינו. אם ס"ל כדעת רבים וכן שלמים החולקים על התוס', וגם אם יסבור כתוס' מ"מ אין הכרח למדרש בכל המקומות, וגדולה מזו הא דפרק כל שעה. ואין להאריך בזה כאן דמ"מ דברי רבינו נכונים אך מה דהקשיתי לעיל קשה

ולכן נראה דרבינו לאו מדברי אביי הוכיח כן. דשם בקדושין [דכ"א ע"א] בעי רב הונא בר חיננא ארב ששת בתי ערי חומה נגאל לקרובים דגמר גאולתו משדה אחוזה או דילמא כי אתא גאולתו לחצאין לא לענין קרובים משום דכי כתיב גאולתו גבי חצאין כתיב. ואמר לי' רב ששת אינו נגאל. ופריך מדתנא בכל גאולה תתנו לרבות בתים ועבד עברי. עיין שם דאסיק מאי בכל קשיא. וידוע דברי רשב"ם בפרק חזקת הבתים [דנ"ב ע"ב] דכשאומר תיובתא נדחו דברי