אוצר המלך צח

דחירותא ש"מ דגם בפחות משש נקראים עבדים. דלפירוש הרשב"א והנימוקי יוסף וכן נראה מהריטב"א פ"ק דקדושין]. היו אותם עבדים ישראלים לא כפירש"י דעכו"ם היו עיין שם. ועיין מה שכתבתי לעיל [פ"א ה"ח]

הלכה ה'

חלה בין שחלה שנה אחר שנה כו'. אם הכל פחות מד' שנים עולין למנין שנים אבל אם חלה ד' שנים חייב להשלים כל ימי החולי שנאמר כשכיר כתושב כו' זו דעת רבינו, אבל דעת רש"י והתוס' בקדושין דדוקא ג' שנים חייב להשלים. זהו בנמכר לשש, אבל במוכר עצמו דיכול למכור עצמו יתר על ו' או פחות כמו שנתבאר לעיל. וחלה כמה שיעורו לא נתבאר. ולכאורה הי' נראה לי ליתן עילה וטעם דאמרו ג' שנים על פי דברי רבינו תם בב"מ [דנ"ז ע"א] בתוס' ד"ה אמר ר"נ דאף לקרקעות [ועבדים] דאין להם אונאה היינו עד פלגא אבל מפלגא ואילך יש להם עיין שם. והכי נמי כיון דחלה הרי הוא כנתאנה ואדעתא דהכי לא קנוהו רק עד פלגא אין אונאה בקרקעות ולהכי רק מפלגא ואילך דהיינו יותר מג' שנים חייב להשלים. ולפי זה בהשכיר עצמו בפחות או יותר מג' שנים שיעורו בפלגא. ועיין בהריטב"א לקדושין הסביר הטעם והסברא כעין מה שכתבתי עיין שם, שוב ראיתי דליתא דאין הדבר תלוי בשיטת רבינו תם, דהא לרבינו תם גם בפלגא הוי ביטול מקח (וגם הוי ביטול מקח ויכול לחזור על המכירה וכאן רק חייב להשלים.] והכא רק יותר מפלגא

ושוב ראיתי ג"כ דדבר זה תלוי ברבוותא. דלפי מה שכתבו התוס' בקדושין [די"ז ע"א] ד"ה חלה דבמלמד חלה צריך להשלים, וכתבו הטעם דג' שנים משום דג' שנים הוא ימי שכיר, וכל שהוא עבדו ג' שנים כימי שכיר אין חייב להשלים משא"כ כשלא עבדו ג' שנים עיין שם. א"כ במוכר עצמו לפחות או ליותר לא אכפת לן בפלגא רק כל דנשאר ג' שנים כשני שכיר. אין צריך להשלים בין בפחות מו' שנים או יותר מו' שנים. אך למאי דכתב בתשובות מיימוני [סימן ל'] דגם במלמד לחצי שנה תלוי בחלה במיעוט הזמן או ברוב עיין שם. הוא הדין במכר עצמו פחות מו' שנים או יותר מו' שנים. ובהא פלוגתא תליא שאילחין, כנלפענ"ד: הלכה ז' הנמכר לעכו"ם. אם לא השינה ידו לגאול קרוביו פודין אותו וקרוב קרוב קודם שנאמר דודו או בן דודו יגאלנו כו'. יש לי לחקור אם יש לו ב' קרובים לפדות והאחד יש לו קרוב אחד עוד שיפדנו. הנה הא פשיטא לי דאם הוא קרוב לשניהם בשוה דפודה לזה שאין לו קרוב אחר שיפדנו, דלהאחר הרי יש לו קרוב בלתו לפדותו. ומצינו במו"ק [ד"ט ע"ב] דמצוה שאי אפשר על ידי אחרים מבטלים תלמוד תורה בשבילה משא"כ מצוה שאפשר על ידי אחרים עיין שם, דחזינן דהא עדיפא והכי נמי זהו מצוה שאפשר על ידי אחרים, אך הא מספקא לי היכא דזה קרוב אליו יותר מזה שאין לו שום קרוב אחר איזה קודם. בכגון דא אם זה שאפשר על ידי אחרים או זה הקרוב יותר

ונראה לי להוכיח גם זה ממאי דקאמר [שם סע"א] אקרא דפלס מעגל רגליך וכתיב אורח חיים פן תפלס כאן במצוה שאפשר על יד אחרים כאן במצוה שאי אפשר על ידי אחרים. פירש"י כשיש מצוה קטנה וגדולה כשאפשר המצוה הקטנה על ידי אחרים תעשה אתה הגדולה וחבריך יעשו הקטנה. וכשאי אפשר על ידי אחרים אז איזה שתרצה תעשה קודם, ויש לפרש דכונת רש"י כמו שכתב הרי"ף בעין יעקב [ודו"ק שם בדבריו ותבין דלא קשה מידי קושית. הרי"ף שזכרנו מלבד מה שכתבתי לעיל משום דלישנא דפלס כו' ואורח חיים פן תפלס כו' משמע לפלס לעשות הגדולה עיין שם. ומעתה לא קשה מידי] דכשאי אפשר על ידי אחרים אז עשה הראשונה הבאה לידך על דרך שאמרו אין מעבירין על המצות עיין שם בשם הערוך, וע"כ זהו כונת רש"י. ולא קשה קושיית המהרש"א בחדושי אגדות שם עיין שם. א"כ חזינן דאף דקטנה קודמת ובאת ראשונה לידו. מ"מ דחאה מלעשות בשביל האחרת שאי אפשר על ידי אחרים. והכי נמי לנידון דידן אף דהקרוב קודם מ"מ דחאהו בשביל האחר שהוא אי אפשר על ידי אחרים. משא"כ זה שאפשר על ידי אחרים. מיהו י"ל זה דשאני התם שהאחרת היא נמי מצוה גדולה וזו קטנה. אבל משא"כ הכא דהדדי נינהו.