אוצר המלך צג

לר"י למה לי מכור לנכרי תיפוק לי' מלא תחנם ונהי דלא תחנם אצטריך ללאו האי קרא למה לי עיין שם בתוס' שדחקו. ונראה לי דגם נ' מאיר דריש לא תחנם דבחולין [דמ"ה רע"א] י' זירא כי הוי מזמני לי' הוי אזיל אמר אתיקורי הוא דמתיקרי בי ולא חש לשונא מתנות יחי' עיי"ש וברש"י דהאי לאו מתנה שהרי הנותן מתכבד ונהנה ממנו. ובנדרים [דכ"ד ע"א] קונם שאיני נהנה כו' כלום אמרת אלא בשביל כבודי זהו כבודי כו' יע"ש ובהר"ן דר' מאיר פליג בהא. ומפרש בירושלמי דפליגי בסתם מתנה דר' מאיר סבר נעשה כזה אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודך עיין שם היטיב. ולפי זה קשה לר' מאיר דסתם מתנה גם בשביל כבוד הנותן הוא, א"כ מאי טעמא אסור לקבל שום מתנה. וכן מאי טעמא אסור ליתן מתנה לעכו"ם הא הוי כמו אתיקורי כו'. רק מאן ס"ל הכא בעכו"ם אסור ר"י ולטעמי' אזיל. דנודע חכמים דר' מאיר ר' יהודא, וא"כ לטעמי' סבירא ליה דבסתם נעשה כזה אומר מפני כבודך, אכן ר' מאיר לטעמי' שפיר דריש לא תחנם רק היינו מתנת חנם שאין הנותן נהנה כלום. והיינו כשהנותן מפרש מפני כבודך דבזו אף ר' מאיר מודה כמו שכתב הר"ן שם. אכן קרא או מכור לנכרי י"ל אף נתון לנכרי שרי דהא לא כתיבא בי' מתנת חנם רק נתון. והיינו סתם נתינה דגם הנותן מתכבד. ולפי זה שפיר אצטריך לר"י קרא דאו מכור לנכרי דאף סתם נתינה אסור. ודו"ק היטב

(עכ"מ בכתי"ק)

הלכות עבדים פרק א' הלכה א'

עבד עברי האמור בתורה זה ישראלי, שמכרו אותו ב"ד על כרחו, או המוכר עצמו לרצונו כו'. ואין אדם רשאי למכור את עצמו, עד שלא ישאר לו כלום, ואפילו כסות לא תשאר לו, ואח"כ ימכור עצמו: הנה ראיתי להרב חות יאיר סימן ק"מ] נשאל בענין שנתקשר באיסור ושבועה עם בני עיר אחת להיות אצלם חזן. אם יוכל לחזור באמצע משום עבדי הם ולא עבדים לעבדים וכדין פועל. והשיב וזה לשונו. ועוד דידוע שהחזנים אינם על הרוב בעלי משא ומתן ובעלי יכולת ומוכרחים להשכיר עצמם לש"ץ, וא"כ אפי' להתקשר לזמן מרובה שרי וכן כתב הש"ך [סי' של"ג ס"ק ט"ז] עכ"ל, ובמחילת כבודו לא דק בש"ך שם ובדברי רבינו כאן שמשם מוצא דברי הש"ך. דמבו' להדיא דאין רשאי אלא א"כ לא נשאר לו כלום ואפי' כסות. ומה דמות נערוך לזה ענין של מתקשר להיות חזן שבודאי יש לו קצת ועכ"פ כסות ודאי יש לי, וא"כ אין רשאי ועדיין הוא עבדי כו'

ועיין להרב לוית חן [פ' משפטים] כתב ליישב הא דאין רוצעין מוכר עצמו תיכף בעת המכירה מטעם אוזן ששמע על הר סיני עבדי כו'. וכתב די"ל בתחלה מכר עצמו בשביל עני' אך אח"כ הא מעניקים אותו ושיעור הענקה, נ' סלעים והיינו ר' זהובים. ואמרינן [בשלהי פאה] דכל שיש לו ר' זוז אינו עני לכך רוצעים. אלה תוכן דבריו. והנה הטריח עצמו כ"כ לחשוב שיהי' ר' זוז ולא יהי' עני וזה רק לחד מאן דאמר דהא ר' מאיר אומר שיעור הענקה ט"ו סלעים ור"י אומר שלשים וקיי"ל כוותי'. אבל בחנם הטריח עצמו ונעלם ממנו דברי רבינו גם לא דקדק בלשון הש"ך. דמבואר להדיא דכל שיש לו אף קצת אסור למכור עצמו וצריך להמתין עד שתכלה פרוטה מן הכיס. ואין שיעורו ר' זוז כבצדקה בסוף פאה. דשם אין מחשבים כסותו וכאן כתב דלא יהי' לו אף כסות ופש ט הוא

אך צ"ע לפענ"ד מניין לרבינו כן, ולכאורה נראה דבערכין [דכ"ג ע"ב] אמרינן בדיני ערכין דמניחין לו מזון ל' יום וכסות י"ב חודש. ויליף לה מדכתיב אם מך הוא מערכך. מבואר דלשון מך הוא כשאין לו מזון ל' יום וכסות י"ב חודש וכן בב"מ [דקי"ד ע"א] ילפינן בעל חוב דכתיב כי ימך כו' מיכה מיכה מערכין עיין שם. וא"כ דיליף רשות למכור עצמו מדכתיב כי ימוך אחיך עמך ונמכר לך. נימא נמי כל שאין לו מזון ל' יום וכסות י"ב חודש יקרא מך מותר למכור עצמו וצ"ע. [וי"ל דהתם גז"ש היא דגמיר, ולא מלישנא, והכא לא קיבל לדרוש מגז"ש. אך למה