אוצר המלך מו

הלילה שבאלו הזמנים הקב"ה כו' ע"כ. הנה כתב בפשיטות כהאיבעית אימא דבסוף כל משמר הוא העת רצון. וקשה הא לדעת הריב"א שהביא התוס' שבת [דמ"ב ע"ב] ד"ה והיינו דס"ל דבכל מקום איכא דאמרי טפל ללשון ראשון יש לפסוק גם כאן כלישנא קמא וא"כ העת רצון בסוף א' ותחלת ג' ואמצעית ב', ועיין אבן השוהם סימן כ"ב]. ומצאתי להרב בכור שור בחידושיו ריש ברכות כתב דהטור הוכיח כאיבעית אימא מעובדא דר' יוסי דנכנס לחורבה להתפלל ושמע קול כו' ומשמע שנכנס בזמנו להתפלל וא"כ קשה אם להתפלל ערבית מה עשה שם עד שליש הלילה ואם לשחרית מפני מה הקדים לתחלת משמר ג' ועל כרחך כאיבעית אימא ונכנס לשחרית ובכניסתו שהוא בסוף משמורה ג' דלילה שמע קול עד כאן דבריו. ולא נהירא לי דמשמע דעובדא דר' יוסי הי' ביום דבלילה ודאי דלא הי' מהלך יחידי דאסור לתלמיד חכם לצאת יחידי בלילה וצריך שימור. וגם משמע הכי לישנא דאליהו זכור לטוב שאמר ולא שעה זו בלבד אלא בכל יום ויום שלשה פעמים כו' ולא אמר בכל לילה משמע דהי' זה ביום וגם ביום יש חלוקת המשמורות וג' צווחות הללו. וא"כ י"ל דנכנס להתפלל שחרית שזמנו עד חצות ולר' יהודא עד ד' שעות ושמע הצווחה שבראש משמורה ב' ובראש משמורה ג' לרבנן וזה ברור ופשוט

אבל לי נראה דדעת הטור עם האמור דודאי לשון אחרון טפל להראשון ולישנא קמא עיקרי. דהרי התם לישובי מלתא דר' אליעזר בעי והרי ר' אליעזר הוא דס"ל בנדרים שלא לבעול בסוף הלילה והיינו ודאי קודם סוף משמורה ג' דהיינו יום ממש רק קודם לו כבר הנשים בשוק. וא"כ לישנא קמא עיקר דלא כלישנא בתרא דזמן דתינוק יונק ואשה מספרת עם בעלה הנה הוא קודם הרבה לסוף משמורה ג' וע"כ לישנא קמא עיקר דהסימן דהאשה מספרת כו' היינו על תחלת משמורה ג' וזה רק אליבא דר' אליעזר לטעמי' דס"ל דאשה מצוי' בשוק קודם היום. אכן לדידן דקיי"ל כר"ש בן יוחאי דרק בעלות השחר איכא דקמו בהאי שעתא אבל לא קודם לזמן זה יפה עשה הטור שהעתיק כהאיבעית אימא דע"כ זמן דתינוק יונק ואשה מספרת היינו בסוף משמורה ג' והוא כשמתחיל אור היום ואז הוא העת רצון להתפלל וכהאיבעית אימא, ואתי שפיר

ומה שכתב רבנו ולא תהיה ישנה בספ"ב דנדרים [ד"כ ע"ב] בהא דוברותי מכם המורדים והפושעים לא נזכר בני ישינה. והרב כסף משנה לא הראה מקום לדבריו אלו. ואנכי הרואה ראית במס' כלה איתא ויש אומרים אף בני ישינה ומשם הוציא רבינו דבריו:. ומה שכתב ולא תהי' ישינה ולא הזהיר עליו שלא יהי' ישן. היינו דאינו שיך להזהיר לישן וגם מסתמא ישן לא יבעול. והנה משמע מהתם דת"ק דשם לא מנה רק בני ט' מדות לית לי' בני ישינה וצריך טעם מדוע פסק כיש אומרים, וראיתי להתוס' ספ"ק דנדה [די"ב ע"א] אברייתא דהחמרים נשותיהן בחזקת טהרה ובאים ושוהים עמהם בין ישינות ובין ערות וכתבו התוס' פירוש דליכא איסור נדות אבל אסור לבוא על הישינה כדאמר בנדרים אי נמי כו' ע"כ, והנה אם דת"ק פליג לא קשה מידי דהתם איירי אפי' לת"ק. ואולי הי' גירסת התוס' זה דבני ישינה גם בת"ק דבלאו הכי ע"כ היתה גרסתם גם בגמרא נדרים הא דבני ישינה

ויותר נראה לי לדעת רבינו דהנה ת"ק קאמר גם בני שכרות ועיין בהרא"ש והר"ן ורש"י שם הטעם דמתוך שכרותו אין נוחין ואין כונתו שלימה ובלא דעת נפש לא טוב ע"כ. ולפי זה הי' נראה כ"ש בני ישינה דהא משמע בדוכתי טובי דישן אין לו כונה כל כך. ועיין בפרק הדר [דס"ה ע"א] שיכור מקחו מקח וממכרו ממכר עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין כו' הרי הוא כפקח לכל דבריו כו' ובישן אמרינן בר"פ הבא על יבמתו [דנ"ד ע"א] דישן לא קנה ביבמתו דאמר קרא יבמה יבוא עלי' עד דמכוון לשם ביאה כו' עיין שם, הרי להדיא דישן לא קמכוון לשם ביאה וא"כ כמו דבני שכורה הוי מורדים כמו כן בני ישינה ועיין בדברי רבינו [פ"ב מהל', יבום הלכה ד'] נראה ג"כ בבירור דישן ושיכור כהדדי, ועיין שם בה"ב כסף משנה דהיינו אף בהגיע לשכרותו של לוט עיין שם. אבל נראה דאפשר לחלק כמו דמחלק תלמודא בפ"ב דחולין [דל"א ע"א] לענין שחיטה אין צריך כונה דקאמר דממתני' דהפילה הוא לסכין והלכה ושחטה כשרה לא הוי ידעינן דשחיטת חרש שוטה וקטן כשרה דשאני הכא דקאתי מכח בן דעת ואע"ג דלא מכוין שרי אבל התם לא קאתי כלל מכלל בן דעת ס"ד דפסולה עיין שם, והכי נמי יש לחלק כאן כיוצא