אוצר המלך יט

והכי נמי משמע קצת בתלמודין בנדה [דס"א ע"א] בעובדא דהני בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטל נפשא אתו לקמי' דר' טרפון אמר להו לטמרינן מר א"ל היכי נעבד אי לא אטמרינכו חזי יתייכו אטמרינכו כו' הא אמור רבנן האי לישנא בישא אע"ג דלקבולי לא מבעיא למיחש מבעיא כו'. פירש"י למיחש מבעיא שמא הרגתם ואסור להציל אתכם ע"כ. ומשמע דלדידי' נמי הוי קטלי מפני שהטמינו ויעו"ש בתוס' ד"ה אטמרינכו] ועובר על דברי המלך ואפי' אם הוא שקר שלא הרג מ"מ המלך הי' הורגם לבני גלילא כדמשמע מדקאמר אם לא אטמרינכו חזי יתייכו והיינו אם הלישנא בישא שקר] וכן לר"ט שהטמינם. ואפי' הכי אמר להם דלישנא בישא למיחש מבעיא שמא הוא אמת ומחויבים מיתה בדין הי' מטמינם והי' מוסר עצמו ואותם בסכנה. משמע קצת כריש לקיש דימסרו כולם ואל יהרג אחד מכם אלא א"כ חייב מיתה כשבע בן בכרי וכפסק רבינו

הלכה ה'

במה דברים אמורים שאין מתרפאין בשאר איסורים אלא במקום סכנה בזמן שהן דרך הנאתן כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים או חמץ בפסח או שמאכילין אותו ביוהכ"פ אבל שלא דרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה או שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם איסורי מאכל שהרי אין בהן הנאה לחיך הרי וה מותר ואפילו שלא במקום סכנה כו': משמע דוקא לחולה מותר ואפי' אין בו סכנה אבל לבריא אסור אפי' שלא כדרך הנאתן. וכן כתבו להדיא התוס' פ"ק דע"ז [די"ב ע"ב] ד"ה אלא דאיסורא מיהא איכא עיין שם. והנה בפ"ב דקדושין [דנ"ו ע"ב] תנן המקדש בערלה אינה מקודשת והקשו התוס' מאי טעמא אינה מקודשת הא חזי להנות שלא כדרך הנאתן דשרי אף באיסורי הנאה עיין שם מה שתירצו. והקשה במשנה למלך הא לא שרי אלא לחולה שאין בו סכנה הא לבריא אסור ואפי' תימא דלבריא נמי אינו אלא איסור דרבנן וכמו שכתבו התוס' בשבועות [דכ"ב ע"ב] ד"ה אהיתרא דאינו אסור שלא כדרך הנאתן לבריא אלא מדרבנן מ"מ הא קיי"ל דאף באיסורי הנאה דרבנן אינה מקודשת וכמו שפסק [רפ"ה מהל' אישות] עיין שם שנשאר בצ"ע. וכתב ששוב ראה שהריטב"א תמה כן על דברי התוס'

ולפענ"ד ליישב דברי התוס' דהנה בפ"ק דפסחים [ד"ז ע"א] קאמר אהא דפריך ונבטלי' בשית דאיסורא דרבנן עלוי' כדאורייתא דמי ולאו ברשותי' קאי דאמר ר"ג אמר רב המקדש משש ולמעלה אפי' בחטי קורדנייתא אין חוששין לקדושיו ע"כ. הרי דמוכיח מדרב גידל דקאמר דאפי' באיסורי הנאה דרבנן אין חוששין לקדושין ע"כ דאיסור דרבנן כדאורייתא דמי והנה בסוכה [דכ"ג ע"א] תניא העושה סוכתו על גבי בהמה ר"י פוסל ור"מ מכשיר וקאמר מאי טעמא דר"י אמר קרא כו' סוכה שאינה ראוי' לז' ימים לא שמה סוכה ור' מאיר הא נמי מדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דגזרו עיין שם. ולכאורה קשה מזה על רב דקאמר המקדש באיסורי הנאה דרבנן אין חוששין לקדושין ואע"ג דמדאורייתא מחזי חזי כיון דרבנן פסלוה כדאורייתא דמי והא הכא אמר ר"מ כיון דמדאורייתא חזי אע"ג דרבנן גזרו בה סוכה הראוי' מקרי. וצ"ל דס"ל לרב כר"י דאסור לעשות סוכה על גבי בהמה דאינו ראוי' לז' ימים כיון דרבנן גזרו כדאורייתא דמי אבל לר"מ דס"ל התם דשרי לעשות סוכה על גבי בהמה כיון דמדאוריתא חזי באמת גם הכא בקדושין באיסורי הנאה דרבנן ס"ל דהוי קדושין כיון דמדאורייתא חזי

והנה שם במתני' דקדושין תנן עוד המקדש בחולין שנשחטו בעזרה אינה מקודשת ואמרינן [שם דנ"ז ע"ב] דמתניתין כמאן דאמר חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא משום הכי אינה מקודשת אבל למאן דאמר מדרבנן מקודשת ועיין שם דנ"ח ע"א בתוס' ד"ה אלמא עיין שם] עיין שם. ובפרק כל שעה [דכ"ב רע"א] אסקינן דר"מ דריש לכלב תשליכון אותו ולא חולין שנשחטו בעזרה ור"י סבר אותו כו' אבל חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא עיין שם. ולפי זה מתניתין דקתני דהמקדש בחולין שנשחטו בעזרה אינה מקודשת דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ע"כ כר"מ אתיא ולא כר"י. ולפי זה דמתניתין ר"מ הוא ור"מ ס"ל בסוכה על גבי בהמה דכשר כיון דמדאורייתא חזי אע"ג דרבנן גזרו. וא"כ במקדש באיסורי הנאה דרבנן כיון דמדאורייתא חזי מאי טעמא אינה מקודשת הא ראוי מקרי כיון דמדאורייתא שרי בהנאה. ועל זה תירצו דהאשה לא סמכא דעתה כו' או דשלא כדרך הנאתן לא הוי שוה פרוטה. כן נראה לי נכון. ומה שקשה לפי האמור על דברי רבינו שפסק ובפ"ד מהל' סיכה] דהעושה סוכה על גבי בהמה כשרה ופסק [ברפ"ה מהלכות אישות] דהמקדש באיסורי הנאה דרבנן אין חוששין לקדושין יתבאר