אוצר המלך כ

בס"ד במקומו. ושם נאריך אי"ה בפרט זה דדרבנן אם הוי כדאורייתא

עוד נסתפק המשנה למלך במצות עשה דרחמנא אמר תאכלו אי אכל שלא כדרך הנאתו אם יצא בזה ידי חובת המצות עשה אם לאו והניח ג"כ בצ"ע וכתב שלא ראה דין זה בפירוש במצות עשה עיין שם. ולפענ"ד מצאתי מקור לדין זה מחולין פרק העור והרוטב [דק"כ ע"א] דקאמר תניא נמי גבי חמץ כהאי גוונא המחוהו וגמעו אם מצה היא אינו יוצא ידי חובתו בפסח ואם חמץ הוא ענוש כרת בשלמא אם מצה כו' לחם עוני אמר רחמנא כו' אלא אם חמץ ענוש כרת והא אכילה כתיב כו' אמר ר"ל כו' עיין שם. וכתבו התוס' ד"ה לחם עוני הוא הדין דהוי מצי למימר נמי אכילה כתיב כו' עכ"ל. והשתא אי נימא דבמצות עשה קיים אפי' שלא כדרך הנאתן ורק במצות ל"ת לעבור הוא דבעינן כדרך הנאתן א"כ לא הוי מצי למימר תלמודא גם במצה הטעם הזה דאכילה כתיב כו' דהא במצה אע"ג דאכילה כתיב מ"מ גם שלא כדרך הנאתן ורק בחמץ הוא דפריך והא אכילה כו' דלעבור בעינן כדרך הנאתן. וע"כ דגם לענין מצות עשה בעינן דוקא דרך אכילה והנאה ושפיר כתבו התוס' דאף במצה הוי מצי למימר כן דטעמא משום דאכילה כתיב בי' וראיתי להרב תורת חיים בחולין שם כתב באמת לתרץ כן הא דלא קאמר הגמרא הטעם במצה דאכילה כתיב ותירץ כנ"ל דבל"ת אין לוקין שלא כדרך הנאתן משא"כ במצות עשה אף דכתיב בי' אכילה מ"מ אף שלא כדרך הנאתן עיין שם, מיהו מדברי התוס' מוכח כמו שכתבתי דס"ל דאף במ"ע בעינן דוקא דרך אכילה והנאה

ועיין בתורת חיים שם הביא ראי' דבמצה לא בעינן דרך הנאה ולא בהנאה תליא מלתא דהא קיי"ל בלע מצה יצא ואע"ג דלא נהנה ממנו עכ"ל. והנה נראה מדבריו דבבלע ולא לעם שלא כדרך הנאתו מקרי ובאיסורין כהאי גונא אין לוקים עליהם ומזה הוכיח דבמצות עשה קיים אפי' שלא כדרך הנאתו. ויצא מדבריו דין חדש דבליעת כל איסורין שבתורה הוי שלא כדרך הנאתן ואינו אסור רק מדרבנן והותר לחולה שאין בו סכנה. ומלבד דלא משמע כדבריו מדברי רבינו שכתב דמותר לעשות רטי' או מלוגמא או כשמערבין דבר מר דהוי שלא כדרך הנאתן ולא כתב דמותר לבלוע ש"מ דס"ל דבליעה לא הוי שלא כדרך הנאתן. מלבד זה נעלם ממנו גמרא ערוכה בפרק אלו נערות [ד"ל ע"ב] דקאמר שם דס"ל לאביי זר שאכל תרומה פטור אליבא דרנב"ה דקם לי, בדרבה מיני' ופריך עלה והאמר ר"ח מודה ר"נ בן הקנה בגונב חלבו כו' הכי נמי בעידנא דאגבה קניא מתחייב בנפשי' לא הוי עד דאכיל לי' הכא במאי עסקינן כשתחב לו חבירו לתוך פיו כו' הכא במאי עסקינן כגן שתחב לו בתוך בית הבליעה כוי עיין שם, והשתא אי, נימא דבלע הוי שלא כדרך הנאתו אכתי קשה אף בתחב בבית הבליעה מ' ניחא הא אביי הוא דקאמר בפרק כל שעה [דף כ"ד ע"ב] הכל מודים בכלאי הכרם לוקה אף שלא כדרך הנאתו מאי טעמא כי'. הא בכל איסורין אין לוקין רק כדרך הנאתן א"כ הכא בלאו הכי חייב דלא הוי מתחייב בנפשו כלל דהא הוי שלא כדרך הנאתן שהרי לא לעס ומאי טעמא קפטר לי'. וע"כ דזה לא חשיב כלל שלא כדרך הנאתן והנאה גמורה היא. ולפי זה נסתלקה ראיית התורת חיים מבלע מצה. ואפשר דגם במצות עשה בעינן כדרך הנאה דוקא ואפי' באיסורין כהאי גונא עובר מדאורייתא ולוקה. אבל בעירב דבר מר וכהאי גונא דבאיסורי אינו לוקה דאכילה כתיב הכי נמי דכותי' במצות עשה דכתיב אכילה לאו אכילה היא

אכן מה שהביא בספר תורת חיים עוד ראי', מהא דקיי"ל מצות לאו להנות נתנו דחזינן מזה דלאו בהנאה תליא עיין שם. הגם דיש לדחות דלא דמי כלל להכא בכמה אנפי מ"מ קצת סמך הוא דלמאן דאמר מצות לאו להנות נתנו הכי נמי אפי' שלא כדרך הנאה נפק ידי מצותו. אכן לאביי דס"ל בפרק ב' דנדרים [דט"ז ע"ב] מצות להנות נתנו לענין הנודר הנאת סוכה עליו עיין שם הכי נמי ס"ל הכא לענין מצה שלא כדרך הנאתה לא יצא ידי חובתו דמצות להנות נתנו ובעינן שיהנה

והרוחנו בזה ליישב דברי רש"י בפרק כל שעה דל"ה ע"א] דאיתא התם אמר ר"ל עיסה שנילושה כו' מאי טעמא דר"ל כו' איתבי ר"ה ברי' דר"י לרב פפא המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה אינו יונח ידי חובתו בפסח כו' עיין שם ופירש"י אינו יוצא ידי חובתו דלא דרך אכילה קאכיל ע"כ. ותמהו המפרשים דמדוע לא פירש"י כמפורש בגמרא פרק העור והרוטב טעמא מקרא לחם עוני ולא ראיתי ישוב מספיק לזה ולפענ"ד יובן על פי האמור בשם ספר תורת חיים ליישב הא דלא קאמר נמי תלמוד בפרק העור והרוטב טעמא משום דלאו דרך אכילה