אוצר המלך קעו

שם מהתם. ממעטינן נמי עובר דאפי' יושבת על המשבר איש לא מקרי דהא אפי' קטן לא נקרא איש והכא נתרבה קטן מנפש ודי לרבות קטן שיצא לאויר העולם. וע"כ צ"ל כן לתירוץ א' דתוס' סנהדרין שם דה"א דדמי ולדות משום דלא נתכוין להם. וע"ש מה שכתבו דהכא גזירת הכתוב כו'. וצ"ל כונתם אפי' לרבנן דר"ש או לתנא דבי חזקי' הנזכר לעיל. וכ"ש לרבי דס"ל [שם ע"ט סע"א] דבנתכוין לאחר חייב ממון דאין ללמוד מדמי ולדות כלום וע"כ מיעוט דעובר מאיש. וכן לפמ"ש התוס' בנידה שם להסתפק גם במתה האם בישבה על המשבר שיהא מותר להרגו מן התורה ע"ש, זה ודאי אין ללמוד מדמי ולדות דקאי כשהיא חיה. ובחידושי הריטב"א שם בסוף הדבור בשם יש מפרשים כתב להחליט כן. ומשום דספיקא הוא ואין לו חיות גמור [ר"ל ודאי וברור] ע"ש. אבל מלשון התוס' לא משמע דמתורת ספק אתו בזה וע"כ דמאיש ממעטינן וכמו שכתבתי

[קח] ושוב מצאתי בתשובות חו"י סי' ל"א דפוס פפד"מ דל"ח סוע"ב. ובדפוס סדולקאב כמדומה דחסר תשובה זו] כתב בפשיטות דמקרא דאיש ממעטינן, [ולא זכר מקרא דדמי ולדות דתליא בב' תירוצי התוס' הנ"ל. ועי' שם קאי אמקשה לילד דהיינו יושבת על המשבר דעקר לפ"ד [שם ע"א] בפשיטות ע"ש. אך הרמב"ן נידה שם כתב בפשיטות דמקשה לילד לאו היינו יושבת על המשבר ע"ש. ועי' עוד שם [בעמוד א'] כתב דאע"פ דעקר אכתי כגופה דמי וכחותך מאבריה. ותיכף אח"כ מביא הגמ' דערכין הנ"ל דגופא אחרינא הוא. ומשמע דאם כל זה לא הדר ביה ממה שכתב מקודם. ולא ידעתי טעמו וכונתו ועיין עוד שם וסוף ע"ב] כתב ונהי דאיש לא מקרי מ"מ אדם מקרי, וראיה דאיכא מ"ד דב"נ חייב אעוברין מהאדם באדם ע"ש. ומשמע דר"ל דמהך מ"ד שמעינן לאידך מ"ד. והוא תמוה דלאידך מ"ד ע"כ עובר לא נקרא אדם דהאי הוא פליג משים דדריש באדם אסיפיה ע"ש, והרי דמאדם לבד ממעטינן עובר והי"ל לומר דקיי"ל כהך מ"ד. ומיהו גם לדידיה אי נימא דגם מסברא הוא בכלל אדם כמובן קצת מדבריו. יש לדייק להיפך מדהוצרך לפרש הכא האדם באדם ש"מ דבכל מקום דכתיב אדם לבד אין עובר בכלל. ועל דרך שאיתא בריש סוטה [בריש ע"ב] ממשמע שנאמר עד איני יודע שהוא אחד מה תלמוד לומר אחד זה בנה אב כל מקום שנאמר עד הרי כאן ב' וכן בכמה דוכתי. אבל באמת אדם לבד מסברא אין עובר בכלל כדחזינן לאידך מ"ד דפוטר עוברין אע"ג דכתיב אדם. ורק להך מ"ד גלי קרא. ובתר דגלי קרא שפיר יש לומר דילפינן מינה לעלמא. דהרי חזינן דקרא הכא קרייה אדם וכמ"ש לעיל מדנפשי] ועכ"פ אין מדברי תוס' הנ"ל סתירה למה שכתבתי. ואין מהא דעובר קושיא אפי' אי קאי בלא כלו חדשיו דמת במעי אמו לא גרע מאבר מה"ח. משא"כ כשהפילתו וחי איזה זמן ואח"כ מת

[קט] וקושיא א ב' דהקרבן עדה קשה טפי דמה שתירץ גם על צד הדוחק אינו כלום. דהרי בלשון הכתוב [ריש פ' אמור] לא אמר כלל המצוה על העסק עמו רק על הטומאה לא יטמא בעמיו כי אם וגו' לה יטמא ואי נפל אין מטמא ע"כ לבנו ובתו בנו קיימא קאמר דשייך בהו טומאה. והי' אפשר לומר קצת לכאורה גם על זה דהרי בסנהדרין שם אמרינן דאי כרבי כל מכה נפש לבד הוה אמינא אפי') נפלים אפי' בן ח'. הרי פשיטא לגמ' דגם נפלים חשיב נפש. אך רש"י שם ד"ה אפי' נפלים כתב כגון בן תשעה שראשו אדום או שיש לו ב' גבין דלא חיי ע"כ. ומשמע טעמו דנפל הפחות מט' חדשים מיד שנעקר מגוף אמו פסק חיותו וחשוב כמת מיד. ואע"פ שרואין בו קצת חיות איזה שעות אין זה חיות כלל. וכדרך שאיתא בפ"א דאהלות פ"ו] הותזו ראשיהן אע"פ שמפרכסין טמאים כזנב הלטאה שמפרכסת, והגם דשם נקטי רק פירכוס מצאנו בסוטה [מ"ה ב] דאחר התזת הראש ונפילתו לארץ יוכל הגוף להיות רהיט ואזיל להלאה ע"ש. הרי דיוכל להיות בו פעמים חיות כל כך שיכולת עדיין לרוץ ולילך. ועם כל זה אמרו דחשוב מת גמור לטמא דאין זה חיות כלל, ופשיטא לי' דה"נ כל נפלים שהאשה מפלת קודם זמנה היינו קודם ז' חדשים לא ס"ד להחשיבו נפש חי' ולחייב ההורגו משום מכה נפש. ולא צריך קרא למעט אלא בן ח' שיוכל לחיות עד ל' יום ואינו באותן הימים כמת כלל לטמא וע"כ הוצרך רש"י לפרש הך נפלים בן ט' שכבר כלו חדשיו ונגמר כל חיותו בפני עצמו ורק משום דאטום או ב' גבין אין יכול לחיות וכמ"ש בגדה [כ"ד ריש ע"ב] דאינו ראוי לבריית ח' דאין יכול לחיות ח' יום וגרע מבן ח'. ומ"מ משמע