אוצר המלך קעה

וכמ"ש הריטב"א שם אח"כ בשם התוס' דאע"ג דלאו נפש הוא היינו לענין לחייב ההורגו או לדחות נפש אמו כו' ע"ש. ורש"י עצמו קרי לי' נפש גם לענין איסור הריגתו ביבמות [מ"ב סוף ע"א] לענין מעוברת. חבירו בד"ה ה"נ חייס שאין אדם מתכוין להרוג הנפש ע"כ. והיינו משום דלענין איסור חשוב נפש גם מדאורייתא וכמ"ש התוס' [חולין ל"ג א'] ד"ה אחד והרא"ם [פ' משפטים כ"א י"ב] ד"ה איש ע"ש. ובסנהדרין לגבי נפש האם הוא דלא חשוב נפש ר"ל כמותה ונדחה מפניה. דבזה כתבו תוס' [סנהדרין נ"ט סע"א] סד"ה ליכא דאפשר גם בב"נ נמי כן עי' שם. והרמב"ן בחידושיו לנדה שם ריש ד"ה והא, כתב דלא קרינא ביה נפש אדם. וכן כתב עוד שם בסוף הדבור דבר ברור הוא שאינו בכלל נפש אדם עד שנולד ע"כ. ומשמע לכאורה דדייק וכתב נפש אדם דר"ל אף דחשוב נפש מ"מ אינו נקרא נפש אדם, ושם בגמ' מייתי קרא דכי יכה כל נפש אדם ומאדם נתמעט עובר. אבל כבר נתבאר לעיל דלמאי דקיי"ל ב"נ נהרג על העוברין הוא נקרא ג"כ אדם, וע"כ גם רמב"ן ר"ל רק לענין ליהרג עליו ומה שכתב דבר ברור היינו מכח הראיות שכתב שם. ולשון נפש אדם שכתב לישנא דקרא דמייתי נקט. ובאמצע דבריו שם כתב שאין קרוי נפש והוא בדיוק שם לענין לחלל שבת דלא כתיב אדם ע"ש. ומ"ש מחילול שבת והוא ג"כ בתוס' שם ובריטב"א. צ"ל דס"ל כמ"ש תוס' שם דמדאו' הוא מותר ג"כ. ולא כמ"ש בתוס' חולין הנ"ל ודלא חשוב נפש לענין להחיותו כלל ומשום הכי הוקשה לו איך מחללין שבת. והיינו דמדאינו חייב מיתה משמע דלא חשוב נפש לענין זה ומקרא דדמי ולדות ילפינן זה. וכמ"ש הרמב"ן והריטב"א שם וכן הוא בסמ"ע ססי' תכ"ב סק"ח] ע"ש. [ומ"ש דאין שם נפש עליו היינו שם לגבי נפש האם וכלשון רש"י הנ"ל], והיינו לרבנן [בסנהדרין ע"ט א'] דנתכוין להרוג זה והרג זה חייב או גם לר"ש דפוטר. ולתנא דבי חזקיה [שם ב'] דמ"מ פטור מתשלומין ע"ש וברמב"ם וראב"ד ריש פרק ד' מרוצח), וע"כ אי חייב מיתה אעובר הי' פטור שם מממון כיון דבמצות שבמיתה הכתוב מדבר כמ"ש בגמרא שם, ואע"ג דלא כוון לו. ועל זה הם דברי תוס' סנהדרין הנ"ל די"ל עובר גרע כנ"ל, וגם הריטב"א נדה שם בסוף הדבור בשם יש מפרשים כתב דהרי הוא כאחת מאבריה וכירך אמו ע"ש. וטעם זה שייך רק התם ולא לענין טומאה. דאפי' אינו נחשב לנפש בפני עצמו רק כאבר מאמו. יש לו לטמא כשמת דנתלש מלינק חיות מאמו ולא גרע מאבר מהחי הנתלש מהחי דמטמא כמת, ואמרו בו שדימה לאדם כנזכר לעיל והעובר דומה לגמרי לאדם

[קז] ומיהו טעם זה לא שייך ביושבת על המשבר שאמרו [בערכין ו' א'] עלי' דכיון דעקר גופא אחרינא הוא ולא גופה הוא ע"ש ולא שייך דהוא כאחת מאבריה. והתוס' סנהדרין פ' סוע"ב] לענין ולד הנוגחת כתבו דחיות הולד תלוי באם כו' ולאו משים דירך אמו הוא וכן הא דערכין כו' פשיטא גופה הוא כו' ע"ש. משמע דביושבת על המשבר שאמרו שם דגופא אחרינא הוא אין חיותו תלוי עוד באמו כיון דעקר. וזהו ג"כ דקדוק לשון תוס' נדה הנ"ל שכתבו דתלוי קצת בחיות אמו. והיינו משום דאוכל ממה שאמו אוכלת כמ"ש [שם ל' ב'] דרק כשיצא לאויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח ע"ש. והיינו כשיצא ראשו כמ"ש (ביבמות ע"א ב']. ואע"ג דגם אז כל שלא יצא כולו אמרו שם דאפשר דזנתיה אישתא דאימיה. שם אינו מחיות האם רק ע"י החום המקיפו ניזון. וכדרך שאיתא שם דהיכא דמעוי חייא והיינו ע"י חימום מצעקה. אבל מקידם שניזון ממאכל האם דרך הטבור חשוב תליית חיותו בה. ומיהו הא דריטב"א הנ"ל שכתב זה אהא דיושבת אמשבר שמתה ומייתי שם מערכין שם ומחלק בין מתה לחיה דהוא כאחד מאבריה. וכ"ה בתורת האדם להרמב"ן שער הסכנה] בשם איכא מ"ד. והובא בהרא"ש ופרק יוהכ"פ סי' י"ג] ובהר"ן שם ע"ש. צ"ע מהמפורש בהך סוגיא דערכין עצמה שם לפני זה דבזה גופא אחריתי כנ"ל. ומיהו על דברי תוס' סנהדרין הנ"ל דבאו ליישב רק הקו' מדמי ולדות. יש לומר דלשון הכתוב שם ובפ' משפטים ונגפו אשה הרה לא קאי ביושבת על המשבר, ועיין בחידושי הרמב"ן נדה שם כתב דביושבת על המשבר דגופא אחרינא היא שאני דקרא דדמי ולדות אפי' ביושבת על המשבר הוא ע"ש, אבל ע"כ אין ר"ל מפשטיה דקרא דמנ"ל זה ובקרא הרה סתם כתיב. רק ר"ל לענין הדין משמע לי' כן מסתימות דברי רז"ל דלא חילקו בהא, וי"ל דבאמת גם בזה אין חייב מיתה אף דמקרא דדמי ולדות אין ללמוד. י"ל דבתר דגלי קרא דמכה איש להוציא בו ח' כמ"ש בסנהדרין