אוצר המלך קעב

דברי ר"י אליבא דאמת כן הוא זר ורחוק, ומיהו י"ל דאין צורך לזה. דודאי מ"ש תחלת ברייתו בכזית ודכשאין בו כזית דבר ברי שלא קרשו אבריו היינו בסתם כל ולדות דעלמא. אבל הננס ביותר כאותן שקראו רז"ל דרך גוזמא אצבעי. גם בתחלת ברייתו הוא קטן ביותר מהשאר ואף אחר שקרשו אבריו ונתקשרו בגידין לא יהי' בו כזית בשר. וזה שפיר מציאות קרוב. וע"כ אמר לשון מת לפ"מ שכתבתי דתחלת ברייתו בכזית הוא לענין שיהיה עליו שם מת ליטמא ועל זה אמר דהכא בשכבר הגיע לשם מת ואפ"ה אין בו כזית. ואפשר לומר עוד קצת בזה בשינוי לשון התלמודין דבגמ' איתא שאין עליו כזית. ובירושלמי הלשון שאין בו. ואי אפשר לומר שר"ל שאין בכולו ומשום דלא קרשו אבריו. דגם הגידין ועצמות נחשבים כבשר. וכמ"ש לעיל מלשון הריטב"א חולין על הגידין, ולפמ"ש דגם עצמות לא קרשו י"ל כן אהעצמות. ותלמודין דא' לשון אין עליו מיירי שכבר קרשו איבריו והגידין ועצמות אינן כבשר. ומשום הכי פריך שפיר אם על אבר כו' ומשני בלשון אלא כו' דהדר מדלעיל, דזה אינו ואי אפשר לכוון כלל בלשון הירושלמי. דאמרו פשיטא לון מכיון דאין בו כזית דבר ברי כו' כנ"ל. ואי אין בו כזית ר"ל בכולו ומשום דלא קרשו. מה הלשון אומרת פשיטא לון ולשון דבר ברי הרי שפתיו ברור מללו בלשון אין בו דר"ל כן. וע"כ דאף דאין על העצמות שלא קרשו שם עצם מ"מ גם שם בשר אין עליהם מיד בתחלת יצירתו. ולשון אין בו היינו בבשר שבו. ועל הבשר עצמו ג"כ ראוי לומר לשון בו ולא לשון עליו. דהרבה איברים בעלי בשר הם בפנים גופו הריאה והכבד וטחול ולב וכליות והמסס ובית הכוסות וקיבה והמעים ולשון שבתוך הפה. ובו משמע בכלל הגוף כולו פנימי וחיצון, אבל עליו משמע רק הבשר שעל גבי העצמות ובנין גופו מבחוץ וי"ל מזה ג"כ כמו שכתבתי דלתלמודין אי אפשר לומר שאין בו דהיינו מצד עצמו וברייתו שלא הגיע לתחלת ברייתו בכזית דזה לא נקרא מת לטמא, וע"כ אמרו במת שאין עליו. והיינו דאפשר לומר דגם בחסר קצת בשר כל שרובו קיים רובו ככולו ונקרא מת שלם לטמא אע"פ שאין בו כזית וכמו שכתבתי לעיל בזה. וכדאשכחן כהאי גוונא בעצמות דרובן מטמא וקרינן בי' עצם אדם, ויתבאר להלן דהוא משום דרובו ככולו, שכבר הגיע לתחלת ברייתו בכזית ושם מת. רק דעתה אין עליו כי נחסר קצתו אח"כ ונתמעט מכזית. והחסרון שאח"כ סתמא כבשר שעל גופו ולא שבפנים. וע"כ אמר לשון עליו לרמז כונתו דר"ל שנחסר אח"כ מעליו

[קג] ועיין בקרבן עדה שם בשיורי קרבן בסוף ד"ה מדרשות הנ"ל. הקשה אירושלמי מה מייתי מדר"י דתחלת ברייתו פחות מכזית דלמא ר"ל שהי' תחלה כזית ונחסר במעיו, ע"ש שהניח בקושיא. והא דנקט נחסר במעי' ולא אח"כ אף דגם במעי' ע"כ ר"ל שנתלש מקצת מבשרו מבחוץ וניכר שנעשה אח"כ, ויותר הי"ל לומר שנחסר אח"כ קצת לפנינו. כפי הנראה הי' פשוט אצלו דהא דמטמא כשאין בו כזית היינו כשהוא שלם כמו שנולד ולא חסר כלום וע"כ אמר דחסר במעי', ועל זה הי' פשט לו דאין לחוש. אבל לא ידעתי טעם לחלק בזה ואי בעינן מת שלם דוקא גם כשנחסר במעי' אינו שלם כברייתו ויצירתו ואפשר לומר דהירושלמי דייק מלשון נפל שאין בו ולא המת שאין עליו כבברייתא דתלמודין. וכמו שנתבאר דמהאי טעמא נמי אמרו שם מקודם דההן סבא לא חכים כו' ודפשיטא לון כו' דלשון נפל שאין בו משמע מברייתו, ובתלמודין שפיר שאלו מאבר וחכים למישאל ופסק הרמב"ם כתלמודין, וגם בדברי התוס' [נזיר מ"ט סוע"ב] ריש ד"ה אלא הנ"ל שכתבו ואית ביה כזית בשר. מבואר דמפרשים כמו שכתבתי דמ"ש אלא היינו דהשתא אין צריך להעמיד כשאין בו כזית דוקא ואפי' אית ביה נמי, ובגליון הש"ס בקצת דפוסים כתוב נוסחא אחרא ואין בו, ואין זה נוסחא אחרת שמצאו באיזה ספר כתב יד או דפוס ישן הנוסח כן רק כתבו כן על פי ספר אורח מישור שהגיה שם כן, ובדפוס חדש בהגהת מהר"ב ראנשבורג כתוב ג"כ הגהה זו בשם האורח מישור. וזה לפי שהם לא ידעו לפרש בענין אחר, ולפי מה שכתבתי אפשר לומר דאין להגיה הספרים ושוב ראיתי שם בשיורי קרבן לפני זה בד"ה דהא שהשיב על ד' הר"ש הנ"ל [שהביא שם דבריו בתחלת דבריו וסיים ע"ש. ולא כתב שמא דמארא עלה ומי בעל דברים והם דברי הר"ש וחסר בדפוס מלות וכתב הר"ש. וע"ש מה שכתב לתמוה עליו דהא מסקנא דירוש' מדברי ר' מנא אינו כן. ודגם שאין בו כזית פעמים שנתקשרו איבריו יעו"ש. והוא על פי דרכו שם בפירושו בקרבן עדה דברי ר"מ, ובאמת פי' שם אין בו ממש, וכבר נתבאר לעיל הפירוש ודל פליג אדלעיל כללן דיש לפרש דברי א בחולין