אוצר המלך קעג

דבנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין רק כולו מטמא ולא כזית בשר ממנו ועיין שם סיים דפירוש זה נראה לו ברור וצלול. (ותמוה א"כ תמיהתו אח"כ על הרמב"ם שכתב בפשיטות דשלא נתקשרו אבריו בגידין היינו אפי' פחות מכזית כנ"ל. והרי לפ"ד אינו כן. ואם ר"ל מסתימות דבריו אפשר לומר דסמך על מה שכתב אח"כ דתחלת ברייתו כזית דפשטיה משמע מירושלמי הנ"ל דר"ל תחלת חשיבותו ברי' לטומאה] והנה שעמד ג"כ על שורש הפירוש שחדשתי אלא דהוא לא כתב שום טעם וסברא לומר כן. ומ"ש שם מאבר לא דמי כלל דבאבר אמרינן דבעינן בשר וגידין ועצמות ובענין אחר לא נקרא אבר וזה אין לו. אבל כזית בשר כיון דהוא חשוב מת מ"ש מכל כזית מן המת. ובלא טעם ודאי אין ממש בזה ובחנם קלסי'. ואני חידשתי בזה טעם לשבח קצת. וגם מצאתי לי סעד וסיוע מלשון התוס' שבדפוס הנ"ל

[קד] ועם כל זה לקושטא דדינא אין נ"ל שיהי' דעת הרמב"ם כן דלא משמע כן סתימות דבריו שם. שכתב דהנפל כאדם גדול שמת ומייתי מקרא וכתב וכן כזית מבשר המת כו' משמע כל שנקרא ונחשב מת, וגם בעיקר הדבר מה שכתבתי לעיל דתחלת ברייתו בכזית ר"ל לטמא, אינו נראה דהא ודאי לד"ה מיד אחר מ' יום שנוצר הולד ונתרקמו איבריו מטמא. דסתם משנה היא בפרק י"ח דאהלות מ"ז] מדורות העכו"ם טמאים וכמה ישהה כו' ארבעים יום ע"ש. ומשמע דדברי הכל הוא וליכא דפליג על זה. וגם הרמב"ם כתב זה בחבורו [פי"א מהל' טו"מ ה"ח]. ובתחלת ריקומו למ' יום ודאי אין בו כזית כמ"ש לעיל ואע"ג דשם לענין טומאת מדור העכו"ם דרבנן מ"מ אי אפשר לומר דגם גוף טומאת נפל בן מ' יום חומרא דרבנן ודמן התורה אין מטמא אלא כשיהי' בו כזית, דא"כ איך הוסיפו חומרא על חומרא לחוש במדור עכו"ם לזה אף דהוא נגד רוב נשים מתעברות ויולדות ואין מפילות וגם כשאין עמו אשה. והרמב"ם בפירוש המשנה שם ובחבורו שכתב שהוא רק גזירה משום מדור שתהיה בו אשה ע"ש, ומיהו בירושלמי נזיר הנזכר לעיל דא' ר"י הייתי סבור שאין הנפלים תורה ממה שמושיב אמן ימי טוהר כו' ע"ש. ולא פשיט ממתניתין הנ"ל משמע דמהא אין ראיה כ"כ די"ל שם להצריך בדיקה החמירו לברר בדאיכא לברורי ואפשר לומר קצת דהגם דשם בירושלמי הוא רק ס"ד ודחאו מימי טוהר. י"ל דמאן דאמר תחלת ברייתו בכזית לא חש לזה דמדחשוב ולד לענין ימי טומאת לידה וטהרה. דאם ס"ל דאין ראי' שיהי' נחשב אדם לטמא טומאת מת אבל באמת בלאו הכי אי אפשר לומר כן בדעת רמב"ם דא"כ היה לו לבאר בזה הנך חילוקי טומאת דאורייתא ודרבנן בנפל. וגם במ"ש כאן בתחלת ברייתו בכזית הוא לטמא כנ"ל הי' צריך לפרש דזהו מדאורייתא אבל מדרבנן מטמא גם בפחות. ואין לומר דסמך על מה שכתב מקודם דסתם נפל שלא נתקשרו אבריו בגידין דמשמע בכל ענין והיינו מדרבנן, דזה אינו דהרי סיים שם אמר לכל נפש אדם הרי דמייתי על זה מקרא ומדאורייתא קאמר וגם סתימות דבריו בפ"ז מנזירות הל"ו] שכתב דמגלח על הנפל אפי' לא נתקשרו אבריו בגידין לא משמע כן. דנהי דבהל' טו"מ אפשר לדחוק דסמך על מה שכתב אח"כ דתחלת ברייתו כזית כנ"ל. בהל' נזירות לא הי' לו לסתום אלא לפרש דהיינו דוקא כשיש בו כזית אבל בפחות אף דמטמא אין מגלח. וגם הי"ל לחשבו בהדי טומאות שאין מגלח דשם בהל' ו' מונאם במספר ע"ש

[קה] ובעיקר הדבר ג"כ אינו נראה כלל. מ"ש לעיל שיהי' נקרא תחלת ברייתו לא תחלת היצירה והריקום של אחר מ' יום, ולא תחלת התקשרו בגידין וקרישת איבריו. ודשיעור תחלת ברייתו כזית הוא אחר הריקום ועד שלא נתקשרו אבריו בגידין ובאיזה דבר יהיה נחשב התחלת הבריאה אז דאין לומר דבזה גופיה חשוב תחלת ברייתו מה שנתגדל שיש עליו כזית בשר דמה טעם בזה. ורק אלו היה גזירת הכתוב דטומאה בכזית דוקא וכשאין עליו כזית בשר אין מטמא. היינו אומרים דזה תחלת ברייתו לטומאה מגזירת הכתוב דלא חשיב מת בפחות. אבל הם אמרו לתלות טעם הטומאה בכזית משום דתחלת ברייתו כן. ע"כ הא דתחלת ברייתו היינו בטבע בריאת הולד. ואם אין ר"ל תחלת היצירה [כבשרץ אף דשם תלוי בנפילת נשמה כנזכר לעיל, ובאדם ניתנה נשמה משעת פקידה למסקנא דרבי ובסנהדרין צ"א ב']. מ"מ מקמי מ' יום מיא בעלמא הוא ואין עליו שם אדם ונשמת אדם עד שיתרקם, ושרץ בכעדשה הוא מרוקם] משנתרקם. ע"כ ר"ל משנגמר בגידין ועצמות כנ"ל. והרמב"ם שכתב דנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין מטמא ממילא היינו מתחלת ריקומו אחר מ' יום ולא צריך לפרש אפי' פחות