אוצר המלך קעא

דבלשון המשנה עצמה ליכא לאקשוי. לא חש למינקט בלשונו ליישב גם זה. וניחא לי' למינקט דבר שניכר בו כנ"ל. ומ"מ נתיישב ממילא גם זה דקרישת הגידים ועצמות כחדא אתיין, וכמשמעות לשון הכתוב הנזכר לעיל בעצמות וגידים תסוככנו דהקדים עצמות. ואי ס"ד דקרישותם בזה אחר זה מסתמא קרישות הגידין קדים דרכין הן מהעצמות והי"ל להקדים גידין וכמו דהבשר קודם לגידין לפי שהוא רך מהם. וע"כ דהם בבת אחת דקרישתם באים כאחד. והקדים עצמות שהם עיקר חוזק הגוף והאיברים וחשיב טפי

[קא] ואפשר לומר קצת סמך ראיה לזה. לפמ"ש לעיל מהרמב"ם דהא דלא נקרא אבר אלא בבשר גידין ועצמות, ילפינן מבעצם אדם שיהיה דומה לאדם שיש בו בשר גידין ועצמות. וכיון דגם נפל שלא נקשר איבריו בגידין מטמא באוהל. ע"כ דג"כ נקרא אדם דאדם כי ימות באוהל כתיב וכמו שנתבאר לעיל, וא"כ הרי יש ג"כ אדם בלא גידין. וא"כ מהיכן למדו להצריך באבר גידין. אבל במה שכתבתי י"ל כיון דמקרא דבעצם אדם ילפינן האי קרא מיירי באדם שיש בו עצם. וכשיש בו עצמות שכבר קרשו איבריו יש בו גידין ג"כ. וכמו שכתבתי דבאים כאחד, ומשמע קצת כמו שכתבתי דדחוק לומר דבעינן דומה לאדם שממנו לוקח האבר. ואין ה"נ בנפל שלא נקשר בגידין אבר ממנו ג"כ מטמא אף שאין בו גידין. דהרי דומה לאדם שהאבר ממנו ואע"ג דלשון המשנה משמע קצת כן כיון דהמת ר"ל נפל שלא נתקשרו איבריו בגידין. א"כ מ"ש אח"כ אבר מה"מ משמע דר"ל גם מן המח דרישא ולפי זה כזית מן המת ר"ל ג"כ מאותו מת ולא כמ"ש], ולשון רמב"ם [שם הלכה ד] אבר כו' כברייתו כו' וע"ש ר"ל רק כשברייתו כן מדלא כתב בפירוש זה לא משמע כן וכן הוא בהדיא ג"כ בתוס' (נזיר מ"ט סו ע"ב] הנ"ל שכתבו ואבר מאותו נפל אינו מטמא באוהל כו' ועל כל המת מגלח אע"פ שאין בו עדיין גידין ע"כ. וכן כתב בפירוש הרא"ש הנדפס מחדש [שם נ' רע"א] דעל אבר ממנו אינו מגלח, ומיהו הם לא כתבו דרשא דבעצם אדם כלל. והתוס' כתבו בפשיטות דבעינן באבר בשר גידין ועצמות, וי"ל דמגמרא דשם גופה למדוה, והרא"ש כתב דאמרינן דאין מטמא באוהל עד שיהא בו משהו כו'. ולא כתב אנה אמרינן זה, ולשון משהו שכתב הוא לשון הגמ' [חולין ק"כ ב] באיסור אבר מה"ח והר"ש [פ"א דאהלות מ"ז] מייתי זה ממשמעות גמ' דהתם, אבל לא ידעתי מאי משמע מהתם, והי"ל לומר מהמפורש [שם קכ"ח ב] בבהמה ושרץ ובאדם לא נזכר שם. ואפשר דט"ס בהר"ש מ"ש סוף פרק גיד הנשה צ"ל סוף פרק העור והרוטב וכוון לגמ' הנ"ל. ומ"ש לשון כדמשמע. הוא אאדם דמשמע לי' כי היכי דילפי שם בבהמה ושרץ דבעינן אבר דומיא דידהו. ה"נ באדם דילפינן אבר מהמת מבמת בעינן אבר דומיא דידיה, ולפי זה אבר מנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין ראוי שיטמא, אבל לדברי רמב"ם נראה כמו שכתבתי ולכן שפיר י"ל כמו שכתבתי לעיל דאי ניטל ממנו הבשר ליכא בו טומאה כלל, גם בעצמות דרוב בניינו ורוב מניינו ושדרה וגולגולת גולת דנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין ליכא בו עצמות ג"כ. ולכן גם כזית בשר הניטל ממנו אינו מטמא כמו שכתבתי לעיל. וע"כ שפיר משני ר"י בחולין הקושיא מכזית על ידי דמוקי בנפל שלא נתקשר אבריו בגידין ואע"פ דגם כשלא נתקשרו אבריו בגידין יש בו כזית. מ"מ אצטריך משים דכזית בשר ממנו אינו מטמא ורק כשהיא מת שלם מטמא. ושפיר אמרו ג"כ בנזיר לשון אלא דהשתא הדר ביה ממ"ש דאין בו כזית, ור' יוסי דמוקי במת שאין עליו כזית בשר, צ"ל לפ"ז דאין ר"ל בנפל לפני תחלת ברייתו. ואפשר לומר דמזה נמי דייק דתלמודין פליג בהא אירושלמי ממ"ש בברייתא דתלמודין בדר"י לשון מת, ובירושלמי דאמרו שם אתלמידוי דריב"ח מכוון שאין בו כזית כו' בנפל מבואר דר"י אמר ג"כ בנפל שאין בו כזית. אבל הירושלמי לשיטתיה דתחלת ברייתו לטומאה בפחות מכזית. אבל תלמודין, ס"ל דנפל שלא הגיע ברייתו לכזית אין מטמא, וע"כ אמרו לשון מת

[קב] ומיהו מ"ש לעיל להעמיד בולד מח כאצבע דבכורות. זה מציאות זר מאוד ולא נשמע שאירע כזאת מימות עולם כלל. וי"ל דבתלמודין שאמרו אצבע. גוזמא בעלמא. ומצינו גם במעשה שהי' במציאות דנקטי לשון גוזמא שלא אירע כן מעולם כמ"ש בחולין [צ' ב'], ולעיל כ' זה לס"ד דהמקשה דאפשר הוא הי' סבור בלשון מת דר"י כן. ואף שהוא מציאות זר. מצינו במנחות [ל"ז סוף ע"א] בעל ב' ראשים דהוא ג"כ מציאות זר מאוד ואירע דאתיליד כן. אבל מ"מ להעמיד