אוצר המלך קסה

ומשום דקרא בעצם אדם אאוהל קאי כדדרשינן בנזיר שם רישיה דהאי קרא וכמ"ש ג"כ הרע"ב. ומגעו ילפינן מקרא דבעצם דר"ל בין כו' ואפי' כשאין עליו בשר כראוי וכ"ש כשישן. ולא ידעתי אנה באה קבלה זו לדרוש זה מבעצם, ושם מצויין [נזיר נ"ג ב'] אבל לא נמצא זה כלל שם על בעצם. רק שם [נ"ד ריש ע"א] דרשו מבחלל דבתריה אבר שאין עליו בשר כראוי. ובעצם אמר דזה עצם כשעורה. ודבר זה הוא גם בספרי שם [פוס' קכ"ז ופוס' קכ"ט] כן וליכא דפליג, והובא בפירוש המשנה שם בסופ"א דאהלות. וע"ש לפני זה כתב אם לא יהי' עליו בשר או הי' ע"כ ואפי' לא יהי' מן הפרקים המנויים ור"ל שדרה וגולגולת וכו'] הוא כו' הנוגע בעצם כו' ע"ש. ונראה דחסר מלת כראוי וצ"ל לא יהי' עליו בשר כראוי דאי ליכא כלל ונשאר העצם ערום. טומאתו משום עצם כשעורה שכתב אח"כ ומאי או דקאמר. וע"כ דהכא ביש קצת בשר רק לא כראוי. דאז אפי' אין בעצמו כשעורה מטמא במגע ומשא משום אבר כמ"ש לעיל. ואח"כ כתב או דליכא בשר כלל רק שיש בו עצם כשעורה, וס"ל דתרוייהו מבעצם. ואפשר דעל זה כוון במלת ג"כ שכתב הרמב"ם בפ"א דכלים הנ"ל [ולא כמ"ש מהרע"ב]. אבל לא ידעתי מנ"ל וכ"ש לומר על זה לשון באה בקבלה שכתב כנ"ל דמשמע דמפורש כן בדברי רז"ל. ובחיבורו [שם הל' י'] כתב דטומאת עצם כשעורה ד"ת הלכה מפי השמועה בפירוש בעצם כנזכר לעיל. ובפ"ג על אבר שאין עליו בשר כראוי כתב דאינו ד"ת. וכנזכר לעיל ולא כתב מקרא דבעצם כלל. ועי' בתוי"ט [פ"א דכלים מ"ד] ד"ה עלם מביא מהרע"ב פ"ב דאהלות מ"ג] דטומאה עצם כשעורה ילפינן מבעצם. וכן כתב רמב"ם שם סופ"א ומדרש ספרי הוא, והוא מ"ש הרע"ב בסוף משנה דלקמן ע"כ, ומה שכתב מספרי הי"ל לומר מברייתא דתלמודין דנזיר. ומה שכתב והוא כו' לא ידעתי כונתו כלל דהרי שם אאבר שאין עליו בשר כראוי קאי. ואי אפשר לומר דר"ל דשם ג"כ טומאתו משום עצם כשעורה דהא שם באמה"ח דקיי"ל דליכא ביה טומאת עצם כשעורה כלל ואפי' תימא דתרווייהו ילפינן מיניה מאי והוא כו' דקאמר. אבל הרע"ב נמשך אחר הרמב"ם והעתיק ממנו וכונת הרמב"ם ע"כ בזה כמו שכתבתי. ולא כוון למלת בעצם עצמו רק לקרא דבעצם ומה שכתב בא בקבלה כוון לגמ' דנזיר דילפינן מבחלל דבתריה שאין עליו בשר כראוי. ומה שכתב האי בחלל על שאין עליו בשר כראוי ולא כבחלל קמא ביש עליו בשר כראוי ולמגע. היינו משום דהכא לא כתיב אדם ומיירי קרא זה כשאינו כאדם. וה"נ באידך קרא דבעצם אדם ילפינן דבחלל דהתם הדומה לאדם בעינן ומאדם הוא דילפינן ולא מבעצם. ונדחו דברי התוי"ט בעדיות הנ"ל דהוא לשיטתו בכלים שהבין דמבעצם ילפינן טומאתו. וזה אינו וכמו שנתבאר. וכונת המשנה שם כמו שכתבתי מדברי כל הראשונים. ועכ"פ משם ראיה דשפיר קרי בתוספתא אבר לעצם הנשאר הגם שניטל כל הבשר, וחזינן דר"א מטמא כזית בשר הניטל מאמה"ח אף שהנשאר טהור לגמרי

[צב] וראיתי בספר משנה אחרונה הנדפס מחדש שם בפ"ב דאהלות מ"ה] ד"ה ואבר. שכתב על דברי הר"ש הנ"ל דאינו מבין אמאי קרי לבשר הנשאר וכן לעצם הנשאר פירש מן האבר. כיון שהם עדיין על האבר ולא פירשו אלא מהאדם החי דלד"ה טהור ע"ש. והיה פשוט בעיניו בין בחסר בשר כולו בין בחסר עצם כולו. [דהר"ש שם בתחלת דבריו מפרש דחסר כולו דע"כ הוקשה לי' דליתני נמי חסר בשר ע"ש], דהנשאר קרוי אבר הפורש מהחי והנחסר קרוי פורש מהאבר. ולפמ"ש הטעם בנשאר עצם שהוא עיקר האבר. א"כ בחסר העצם הנחסר הוא עיקר האבר והנשאר הוא הפורש מהאבר, ומהתוספתא הנ"ל שהשיבו לר"נ בעצם כשעורה הפורש דקרו להנשאר אבר, שם פירש רק עצם כשעורה ונשאר עדיין קצת עצם ג"כ עם הבשר אלא שאינו כשעורה וי"ל משום הכי קרו לי' אבר ולא כשפורש כל העצם. ואולי טעם פשיטותו בזה מסברא, לפי שהאבר כולל ג' דברים בשר וגידין ועצמות. וכשפירש אחת מהם והגידין נשארו עם הב' הרי יש בהנשאר ב' מהג' וע"כ הוא קרוי אבר. אבל מ"ש ע"פ זה להחשיב בפשיטות הנשאר לפורש מהחי ולתמוה על הר"ש. לא דק כלל דעיקר טעם החילוק בין פורש מהחי לפורש מהאבר הוא לפי שזה פורש מהטהור וזה פורש מהטמא. וע"כ דמי לפורש מהמת כמבואר במשנה דעדיות שם, וה"נ בזה כיון דכשפירש האבר מהחי הרי כל האבר הי' טמא, עתה כשפירש חלק ממנו הרי הנשאר ג"כ פורש עתה מהטמא ופרישתו מהחי הטהור הי' מקודם שהי' אבר שלם וחלה עליו טומאה. ועתה איננו פורש עוד מהחי הטהור. ואין טעם לומר