אוצר המלך קמה

דרבנן שלא נזכר בהדיא דשורפין אין שורפין. אבל בהני לא הוצרכו לפרש כיון דהם מקבלה ולא מדבריהם. [ומה שכתב ובסוף פרק י"ט] הנ"ל אכולהו גם אהנך שכתב שם משום גזירה כנזכר לעיל. יש לומר מדהוצרכו לומר שאין נזיר מגלח ע"כ דשורפין ודכך גזרו שם דאי לאו הכי פשיטא]. ובדם וכן בעצמות הי' הלל"מ בב' שיעורין דרביעית ורובע לאיסורא בעלמא. וחצי לוג וחצי קב לפרש שיעור התורה לחיוב

[ס] והראב"ד שם [בפרק ג'] השיג עליו דרביעית דם באוהל מקרא דעל כל נפשות מת לא יבוא. ובכ"מ כתב דיש לומר דרבינו סובר דהוא אסמכתא בעלמא ע"ש. והבין דזה דרשא בעלמא דנפשות ר"ל דם. ולא ידעתי למה הוצרך לומר דהוא אסמכתא. אפי' האוא דרשה גמורה כיון דאינו מפורש בכתוב קרי ליה שאינו ד"ת וכמ"ש בעצמו [בפרק ה'] הנ"ל. ואולי משום דכאן לא כתב דהוא מקבלה ואינו מפורש כדהתם כנ"ל אבל באמת דבר זה חשוב מפורש בתורה דפשטיה דלשון נפש דקרא הוא הדם. ורמב"ם עצמו מביא זה ובפרק ב'] בפשיטות בלשון שנאמר מקרא דבנפש אדם כנ"ל. וכן בפירוש המשנה פ["ב דאהלות ריש מ"ב]. וע"ש ושם דהוא למד משם גם לטומאת אוהל. וזה צ"ע דהרי לשון הכתוב בפ' חוקת הנוגע במת בנפש האדם. מפורש רק נוגע ולא נזכר אוהל, והתוס' סנהדרין [ד' סוף ע"א] ד"ה ורבנן ובחולין [ע"ב סוף ע"א ד"ה שתי. דהניחו בקושיא למה לי תרי קראי לדם דנפש ונפשות ע"ש. ולדעתי פשוט דלא קשיא דאצטריך חד למגע וחד לאוהל ושוב מצאתי בהרא"ם [פ' אמור כ"א י"א] ד"ה נפשות שתירץ כן ע"ש. וי"ל דע"כ הראב"ד כאן מייתי אאוהל קרא דלא יבוא דהוא ביאת אוהל

ובלאו הכי ג"כ הוצרך למ"ש אח"כ אבל על מגטו ומשאו אינו מגלח דלא כתיב בי' אלא ביאה ע"ש. נראה דמ"ש קרא דעל כל נפשם מת והוא בפ' אמור גבי כה"ג, ט"ס הוא וצ"ל קרא דעל נפש מת לא יבוא שבפרשת נשא גבי נזיר ובכ"מ שם איתא על כל נפש מת ותיבת כל ט"ס [ועי' אורח מישור נזיר מ"ט ב']. והני קראי באיסור גברא ליטמא. אבל מ"מ ממילא שמעינן דמטמאים ובא לומר דלא נימא מש"נ אח"כ לענין גילוח כי ימות מת עליו קאי ארישא, ועל זה אמר דבמגע ומשא ודאי אי אפשר ללמוד מהאי קרא. דהא אוהל כתיב, ואאוהל סיים אח"כ דבעינן דומיא דמת שלם ע"ש. ובהאי טעמא הוי סגי לי גם למגע ומשא רק לפי שהוצרך לפרש שם הא דלא ילפינן מעצם כשעורה ע"ש. כתב נמי הא דמכח הקרא לא שייך אמגע ומשא כלל כן נראה כונתו בזה, ודלא כמהר"י קורקס המובא במל"מ [פ"ז מנזירות הל' ו'] ע"ש דלפ"ד אמאי שתיק לי' הראב"ד שם בהל' נזירות שכ' רמב"ם דגם רביעית דם באוהל אין נזיר מגלח. וידוע דשתיקתו דראב"ד כהודאה ובכל מקום שלא השיג ארמב"ם ס"ל כותיה. ועכ"פ מבואר כן מתוך סיום דבריו שם שכתב דחצי לוג דם הוא כמת שלם ע"ש]

ועכ"פ לרמב"ם ג"כ טומאת דם מפורש בכתוב דהוא הנפש ורמב"ם מביא שם ושם קרא דפרשת ראה. והי"ל להביא מהמוקדם בפרשת אחרי שם כפול ומשולש ומרובע. כי נפש הבשר בדם הוא וגו' כי הדם הוא בנפש וגו' כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא וגו' כי נפש כל בשר דמו הוא. ואולי ט"ס וצ"ל בנפש. אבל שוב ראיתי בתו"כ [ריש פ' אמור] והובא בילקוט שם וברי"ף ורא"ש (ריש ה' טומאה] איתא ג"כ קרא דהוא הנפש. אבל אף דגוף טומאתו מפורש. לא ידעתי מנ"ל דברביעית ולא בחצי לוג דמגלח וחייב אביאת מקדש

ולהרמב"ם כולהו קראי בטומאת הדם הוא בחצי לוג. דעל זה הם האזהרות בכהן ונזיר ללקות עליהם ומגלח נזיר ולחייב קרבן ועוד בא בהלל"מ דיש ג"כ טומאה בשיעור רביעית וטומאה זו מהלל"מ וב' השיעורים הלל"מ כנ"ל, וכמ"ש ג"כ התוס' ונזיר מ"ט ב'] ד"ה ועל חצי ואע"ג דשם [ל"ח א'] רש"י ד"ה ועל כל ותוס' ד"ה על כתבו רביעית דם קרוי נפש שהנפש תלוי בו כמ"ש בשבת [ל"א סוף ע"ב] רביעית דם נחתי בכם ע"ש. וכ"כ בחולין [ע"ב א'] רש"י ד"ה רביעית דחיי האדם תלויין בו שבכך הוא מתקיים ע"כ, משמע דשיעור זה הוא ידוע מעצמו במשמע לשון נפש ולא מהלל"מ. וכן משמע מספרי זוטא המובא בהר"ש [ריש פ"ב דאהלות מ"א] ע"ש. ובפירוש הרא"ש [שם משנה ב'] כתב דאינו חי בפחות. אבל רש"י [סוטה ה' א'] ד"ה אדם כתב שברביעית דם הוא מתקיים שיעור זה הלל"מ כו' ע"ש, הנה כתב דהוא הלכה למ"מ ודמההלכה למ"מ זו הוא דלמידין מא דחיותו ברביעית וע"כ