אוצר המלך קמד

פשוט דלא אמר זה אלא בדלת ודבר שנעשה תחלה בידי אדם שלא לאוהל. דלא מהני מה שאח"כ משימו על גבי שוורים להיות אוהל לשעה, אבל אם יקח אדם שור או גמל וישימו להאהיל על איזה דבר. י"ל דיודה דיש להחשיבו אוהל בידי אדם. דכל מעשה בני אדם הוא מדברים שנבראו כבר בעולם בידי שמים. ומה לי אם יקח עץ שהוא כבר בעולם ויעשה ממנו אוהל. או עור בע"ח כבמשכן או שיקח הבע"ח עצמו. וע"כ שפיר כאן בני אדם או בע"ח הנושאים הנדבך כשישים הנדבך או המוט על גביו הרי עושים עתה מעמידים לאוהל לשעה זו. וע"כ י"ל דגם אי מצריך במעמיד אוהל ג"כ שיהי' תחלת עשייתו לכך. מהני

[נח] ובזה יש ליתן טעם ג"כ לתנא דמתניתין דלא פליג ר"א בכלים. די"ל כמו שכתבתי מריטב"א דכלים שנעשו מתחלה לדבר אחר ולא לאוהל או לעמוד לא מהני מדאורייתא. וע"כ לא מהני לטהר גם לר"א לשי' בתוספתא הנ"ל לפ"ד הר"ש דס"ל כר"י כנ"ל, ורק באדם שמעמידו עתה להיות עמוד לאוהל ס"ל דמהני מדאורייתא, וע"כ מהני גם לטהר. ותנא דתוספתא פתא אליבא דר"א ס"ל כמ"ש מהתוס' או דגם הריטב"א לא אמר רק לר"י. ודלר"א גם בכלים כשעושהו עתה אוהל או עמוד, אוהל לשעה חשוב נעשה בידי אדם. וי"ל בזה ג"כ הא דבמפתח איתא בתוספתא ר"י בשם ר"א. ולא ר"א סתם כדלעיל. דלפי מה שכתבתי מריטב"א לעיל הוא רבנן דדלתות אליבא דר"א. דס"ל דגם בכלים בכהאי גוונא מהני מדאורייתא כנ"ל וכ"ש במפתח. אבל לר"י בכל כלים מודה ר"א דלא מהני מדאורייתא. וע"כ לא מהני לטהר רק במפתח דתחלת עשייתו הוא לסמוך את הדלת ולהעמידו. וכל זה על פי דברי הר"ש הנ"ל. אבל מה שהכריחו להר"ש לומר דר"א ס"ל כר"י ודהוא רק מדרבנן. לרמב"ם אינו מוכרח כלל. ובאמת מצינו גם טומאות דאורייתא דאין הנזיר מגלח. ברביעית דם ורובע עצמות. במשנה [נזיר נ"ד סוע"א] ואבר שאין עליו בשר כראוי לר"י [שם נ"ג רע"ב] דקיי"ל כותיה לגבי ר"ל. ושנינו [שם נ"ו ב'] דכל שאין נזיר מגלח אין חייבין עליו על ביאת מקדש. והרמב"ם כתב באמת גם על אלו הג' [בפ"ג מהל' טו"מ ה"ג], ויראה לי שכולן אין טומאתן דין תורה שהרי כו' ועל טמא מטומאה של תורה חייב כו' ע"ש. אבל ודאי דאין ר"ל שהוא מדרבנן. רק שאינו מפורש בתורה אלא מקבלה מהלל"מ. ומשום הכי אין חייבין דאין עונשין מהלל"מ וכמו שכתבתי לעיל. וכמ"ש שם (פרק ה' הל' ה] אההיא דהתם שאין חייבים כו' שהדברים האלו אע"פ שהן דברי קבלה אינן דין תורה שהרי לא נתפרשו בתורה כו' ע"ש. התם למדו מדרשות המקרא ע"ש בראב"ד ובכ"מ, ע"כ אמר אע"פ כו' שהרי לא כו'. וכאן דליכא דרש הכתוב והלל"מ הן קיצר וסמך דנדע דאינו מדרבנן. שהרי שם [בפרק ב הל' י"ב] כתב דם המת מטמא כמו שנאמר בנפש האדם. ונאמר כי הדם הוא הנפש וכמה שיעורו רביעית, ושם אח"כ [בסוף הלכה י"ג] כתב חצי רביעית מחיים כו' הרי זה כו' אלא שטימאתו מדברי סופרים ע"ש, הרי דאם הרביעית יצא במותו אינו מדברי סופרים, ועל עיקר טומאתו הביא מקרא מפורש. והכ"מ לא הראה מקור ללימודו זה. והוא גמרא ערוכה [בחולין ע"ב א] וכר"י דלא קיי"ל כרע"ק שם דדריש לי' אעובר. וכמ"ש רמב"ם ובסוף פרק כ"ה מהל' טו"מ] דטומאת העובר דרבנן ע"ש. והיינו משום דאמוראי בחולין [שם ריש ע"א] סברי כותיה ע"ש. ושיעורו ככל השיעורים שהן הלל"מ כמ"ש [ביומא פ' א'] והרמב"ם [בריש פרק י"ד מהל' מ"א]

והנה ביאר ובפרק ב'] שאינו מדברי סופרים. וכאן ביאר שאינו ד"ת גמור ג"כ, והיינו כמ"ש שם [בפרק ה"] במה דברים אמורים לענין תרומה וקדשים אבל לחייב כו'. [וכן כתב ובסוף פרק י"ט] ואין הדברים כולם אמורים אלא לענין טומאת תרומה וקדשים בלבד כמו שביארנו ע"כ. ור"ל בפרק ה' הנ"ל] וכן איתא בנזיר [נ"ג א] רובע עצמות ורביעית דם לתרומה וקדשים אבל לא כו' ע"ש, ור"ל לענין לשרוף תרומה וקדשים דעל תרומה דרבנן אין שורפין. וכמ"ש שם [פ"ב סוף הל' ז] והוא מהגמ' [בכורות מ"ה א] דעביד היכרא דלא לשרוף כו', וכיוצא בו עוד שם [ל"ח א] ובשבת [ט"ז סוף ע"א] [ופירש"י שם דלא שרפו משום טומאה דרבנן בר מן ששה ספיקות דלעיל [שם ט"ו ב] ע"ש ושם [מ"ח ב] ובנדה [ל"ד סוף ע"א] ע"ש. ואע"ג דאיכא דרבנן גזרו לשרוף גם ביותר ספיקות מי' ספיקות, וכמ"ש תוס' שבת [שם ט"ו ב] ד"ה על ששה, וכן בתוספי הרא"ש הנדפס מחדש בגליון הש"ס דפוס חדש בנדה שם אההיא דהתם ע"ש. מ"מ כל טומאות