נאות דשא נב

ברורה איכא ושכיח טובא בודאי שיהי' נמצא ק"ד דיותר שכיח שנעשה כך קודם שחיטה מש"ה אסורה מספקא אפי' להמכשירין נאבדה הריאה דלא דמי כלל משא"כ בזה שיודעים אנו שלא ניקב מעל"ע וזה אינו נקרא ריעותא כלל מה שניקב מצד א' דהוא כשר לגמרי בלי חולק דל"ח כלל להבריא וגם ק"ד מבפנים ראינו שאינו כאן רק שאנו מסופקין אולי אם היינו בודקים מקום זה שהי' קשה במשמוש אולי הי' רואין שנקרא ריעותא ז"ח דכיון שאנו מסופקים אם נקרא כלל ריעותא ואין שכיח יותר שיהי' ריעותא מבחוץ משלא יהי' הרי הוא ממש כמו ס' דכסדרן וזה ברור וא"כ הוא כ"ש משם דאלו התם הסרכא לפנינו ואין יכולין לעמוד עליו ורואין דמידי ספק ריעותא לא נפקא ותו די"ל דהוי ספק חסרון ידיעה אפ"ה מכשירין מחמת נשחטה הותרה כ"ש בזה שאלו הי' לפנינו אפשר שהי' רואין בבירור שאינו ריעותא והספק הוא מחמת שנחתך וא"א לשום אדם לעמוד עלי' כ"ש שאינו נקרא ריעותא כלל וא"כ הוי ממש כאלו ידענו בבירור שלא ניקב רק מצד א' ולא בדקו אחר ק"ד. ותו דהכא אפילו אם הי' ניקב מעל"ע ולא הי' ריעותא מק"ד לא מבפנים ולא מבחוץ הי' כשר לא מבעיא להש"ך בסימן מ"ט סק"ד דס"ל דאפילו בקורקבן בעינן ק"ד במעל"ע כ"ש בכרס אלא אפילו להט"ז בסימן מ"ח סקי"ז שסובר דקורקבן לא בעי ק"ד מ"מ פשיטא דבכרס יודה דכ"ש הוא מבה"כ שעורו כפול וזה פשוט למעיין. א"כ כאן שאנו רואין שבפנים ליכא ק"ד איכא ג"כ סברא ושכיח יותר להכשיר וריעותא שמבחוץ מספקא לא אמרינן דהוי ריעותא כמו סרכא בכסדרן ואל תטעה ממ"ש ט"ז ססי' מ"ח וז"ל שהרי רמ"א לא כתב דבריו אלא במידי שנולד בו ריעותא שצריך בדיקה וכיון שצריך בדיקה ודאי שכיח בו הטרפות כו' יע"ש. ומשמע לכאורה דכל היכי שצריך בדיקה הוי שכיח בו הטרפות דז"א דהרי ספק כסדרן צריך ג"כ בדיקה דכל שנמצא סרכא צריך בודאי לראות אם הוא כסדרן או לא ואפ"ה הכשיר משום דאין שכיח בו הטרפות וכן בניקב מצד א' ונאבד דמכשירין אף להמצריכין בדיקה אלא הט"ז קאמר דרמ"א מיירי בריעותא הצריך בדיקה דהיינו שהוא בודאי ריעותא וצריך בדיקה וכל שהוא ודאי ריעותא הרי שכיח יותר שיטרף. משא"כ בספק שהוא בזה גופי' אם נקרא ריעותא או לא הרי הוא ספק השקול כי ההוא דספק כסדרן. וגם בלא"ה הט"ז לא מיירי שם אלא לומר דבכה"ג אין להתיר אלא כשיש לתלות שנעשה אחר שחיטה והרי בנ"ד ג"כ יש ספק אולי אחר שחיטה נעשה דהא בפנים אין ק"ד וא"כ אם היו רואין שמקום קשה המשמוש אינו נקרא ריעותא או שהוא רחוק מפי המחט וכה"ג כבר אפשר שכל הענין נעשה לגמרי אחר שחיטה הכל ומה"ט אפילו להש"ך בסימן נ' ע"ש שהאריך בחילוקי דינים והביא הרבה פוסקים שחולקים ע"ז שכ' הט"ז בס"ס מ"ח דבעינן דוקא שיהי' שכיח יותר לאיסור אלא דכל היכי שודאי נעשה מחיים טריפה אפילו בס' השקול מ"מ הכא מודים דכבר אפשר שנעשה הכל לאחר שחיטה ואמרינן נשחטה הותרה והריעותא שראינו אינו מזיק כיון שלא ידענו אם נקרא ריעותא והוא כ"ש מההוא דס' כסדרן וכל זה נראה לי נכון:

ב' ראיתי מ"ש בספר פרי מגדים על הי"ד בסימן מ"ט ס"ק ב' שכת' וז"ל לענין קורקבן שניקב עור הפנימי לבד דכשר צריך המורה ליזהר לפעמים יש וארציל מבחוץ נראה דקרום מחמת מכה הוא עיין שער אפרים בקיבה שהי' יבלת מבחוץ עיין סי' מ"ח גם אם יש שביל לבן עד לחוץ נגד פי המחט או לבן והבשר קשה הרי אין אנו בקיאין בבשר שהרופא גורדו וכ"ש שיש מחט דאין לך ריעותא גדולה מזו ומש"ה כל שנשתנה מראות הבשר לחוד אף דבעלמא כשרה כאן דאיכא מחט טרפה עכ"ד ולא הזכיר מבטן מי יצאו דברים אלו ומשמע שדברי עצמו הן ובאמת שלשונו מגומגם קצת במה שהזכיר לבן והבשר קשה ואח"כ הטריף מחמת שינוי מראה לחוד א"כ למה לי בשר קשה וגם בהא גופי' יש לעיין אי לבן הוי לקותא וריעותא עיין בסימן ל"ג גבי וושט וגבי כוליא ואין להאריך במה שאינו נוגע לנ"ד ואולי עכ"פ משמע מדבריו דמחמת הלובן לבד אין בידו להטריף מטעם הנ"ל דלבן אינו לקותא כ"כ לכן הוצרך גם בשר קשה. ומ"מ עיקר יסודו על השינוי מראה מטעם שאין אנו בקיאין בבשר שהרופא גורדו מבואר עכ"פ דמחמת בשר קשה לבד לא הטריף מכ"ש בנ"ד שאינו ידוע איך הי' קשה ואם הוא ראוי להיות נקרא קשה מלבד שאר כמה ספיקי דאיירי בי' כאשר כבר בארנו פשיטא שאין להחשיבו ריעותא כלל

ג') עוד כ' בספר הנ"ל בסי' הנ"ל בט"ז סקי"ט אצל תשו' מהר"מ מלובלין שהביא הט"ז שם וז"ל מעשה בגוי' אחת שרחצה אצל הנהר חתיכת בשר שקורין הוי"ב ובאה ואמרה שמצאה מחט תחובה עם חוט פשתן כו' והתרתי דמראין הדברים ששקר ענתה גם שלא היתה משרתת אצל הטבח חלא שבעלת הבית אחת אמרה לה לרחוץ וכיון שיצא הכרס מתחלה בהיתר לא מחזקינן ריעותא וגם נראה לי דל"ד לנדון דמהר"מ כו' עכ"ד ויבואר אי"ה לקין בדברינו עובדא דמהר"מ ומה שיסתעף מיני' לנ"ד עכ"פ התיר מסברא כיון שהי' נראית חדשה וה"ה בנ"ד שאין רואין שום קשות המשמוש לפנינו הגם שדבריו בנכרית ואין ראי' לנ"ד דכבר כ' ש"ך סימן קכ"ז כללא דמלתא עדותו של נכרי אינו מעלה ומוריד כו' ע"ש מ"מ סניף הוא לדברינו ועמ"ש עוד באות ה' ו' ז' ע"ש

ד' מהאי טעמא גופא שהבאתי בטעם הראשון יש להכשירו והוא לפי מה שמסיק הש"ך להלכה בסימן נ' דהיכי דלא שכיח לאיסור יותר מלהתיר אם יש לתלות שנעשה אחר שחיטה תליא בה"מ להכשיר ובנ"ד נמי כבר ביארתי דכיון שלא ידענו אם הי' זה המשמוש ראוי לקרותו ריעותא א"כ אפשר שאם היה לפנינו היינו רואין שאינו ריעותא ואז שפיר הי' אפשר לומר שנעשה אחר שחיטה וגם ק"ד בפנים ליכא וא"כ כבר אפשר שאפילו גוף הנקובה מצד א' נעשה ג"כ אחר שחיטה וידעתי שיש לפקפק בזה רק כתבתיו לסניף ואין עיקר סמיכתינו ע"ז. הנה כ"ז ביארנו לפי דברי האשה אף אם נאמינה בזה שאומרת גם מ"ש בטעם הג' שייך ג"כ קצת אפילו לפי דברי האשה והיינו דכיון שאין אנו רואין עתה משמוש קשה מסתבר שלא היה רק מעט שהאשה לא דקדקה בדבר והי' באופן שאין לקרותו ריעותא. ועתה נבאר בגוף דברים אם ראוי להאמינה

ה' אשה וקטן אינן נאמנין באיסורין רק שבס"ס מ"ח כתב המחבר בשם הרשב"א והביאו גם הרב בהגה"ה סימן קכ"ז. קטן שמצא מחט תחוב בכרס יש להחמיר ולאסור על פיו אם הוא חריף לידע ולכוין בדברים אלו ונתן הרשב"א ז"ל טעם לדבר דהוי כעין גלוי מלתא וע"ש בט"ז שהביא תשובת מהר"מ מלובלין בנכרי שמצא מסמר והטריף והתרעם הט"ז עליו בענין נאמנותו וכ' בנה"כ ליישב דכיון שבא הישראל בעת שעדיין עוסק הנכרי בהוצאת הפרש הו"ל גלוי מלתא בעלמא דמסתמא מצאו והביא שם לשון מהר"מ עצמו שכ"כ וז"ל הואיל ובא ישראל בעת שהי' העכו"ם עדיין מתעסק בהוצאת הפרש מן הכרס ומצא ביד העכו"ם המסמר כעין רגלים לדבר הוא ודברי העכו"ם אינם אלא גלוי מלתא בעלמא אבל אם לאחר שכבר פסק העכו"ם מלהתעסק בהוצאת הפרש וכבר הוציא מת"י הכרס ובא אצל היהודי בזה המסמר בידו ואמר שמצא תחוב בכרס אין אנו צריכין להאמינו ואין בידו לאסור עכ"ל ועיין בי"ד סימן ב' סעיף ד' ואין להאריך. הרי לפנינו על כל פנים דלא נקרא גלוי מלתא בעלמא אלא בעת שעדיין עסוק בהוצאת הפרש או בענינים אחרים על כל פנים שעסוק בכרס ובאותו שעה הראה המחט בכה"ג הוי גלוי מלתא בעלמא ולא באופן אחר ולפ"ז ה"ה בקטן דיהיב הרשב"א טעמא משום דהוי ג"מ בעלמא היינו נמי ודאי דוקא בכה"ג שהי' עסוק בכרס אבל בע"א ודאי אין להאמינו. וקצת נראה ג"כ כך מדברי הרב פמ"ג שם בשפתי דעת ס"ק מ"ב יעו"ש. רק שאפשר לפרש לשונו בע"א מ"מ יהי' איך שיהי' לקושטא דמלתא נ"ל ברור דאע"ג דודאי אין ראי' מנכרי לאשה וקטן מ"מ כיון דחזינן עכ"פ דג"מ לא הוי רק באופן זה ה"ה בקטן שלא מצא הרשב"א טעם לאסור על פיו רק משום דהוי ג"מ בעינן נמי דוקא באופן זה ועמ"ש אי"ה בסוף דברינו על הרב הפמ"ג ששגה קצת במשבצות זהב יעו"ש. וה"ה באשה ולפ"ז בנ"ד שהאשה לא נתעסקה בכרס זה רק שאחר ב' וג' שעות לקנייתה באתה ואמרה מחט זו מצאתי פשיטא דלא הוי גלוי מלתא ואין להאמינה במציאות המחט ואימא מעלמא אייתיתי'

ו' ואם ירצה המתעקש לדון ולומר דבאשה בכל ענין הוי ג"מ בעלמה מאחר שבאתה ומחט בידה או בכרס אמרינן מסתמא מצאה והוי ג"מ אף אתה אמור לו דלו יהא כדבריו מ"מ יש להתיר כאן דהא מציאת המחט שהוא רק תחובה מצד א' אינו מטריף כלל רק בצירוף שנאמין לאשה במה שאמרה שהי' משמוש קשה וזה ודאי הוא בכלל עדות ככל סהדותא דעלמא דאפ"ת דזה הוי ג"מ לפי שבאתה והמחט מונח בכרס או אפי' בידה הוי ג"מ ורגלים לדבר משא"כ לענין הריעותא דאדרבא רגלים לדבר דמשקרת כמש"ל וא"כ זה ודאי לא הי' ולא יהי' בכלל ג"מ וא"כ עכ"פ בזה אין להאמינה וכיון דאין מאמינין בריעותא תו לא מטרפה מחמת המחט

ז' הטעם השביעי דאפילו אי הוי נמי ריעותא עתה לפנינו ולא הי' צורך לנאמנותה רק בענין המחט אפ"ה יש להתיר אפי' אי לאו אשה דהא אפי' ע"א כשר אינו נאמן בשל אחרים לאיסור כמבואר בסי' קכ"ז אם לא היכי שבידו ונחלקו הפוס' בפי' בפי' הדבר י"א כל שבידו היינו שבידו לאוסרו ומהימן מטעם מגו וי"א כל שבידו היינו שהי' שומר עליו כיון דהוי עלי' רשותא דידי' הו"ל כדידי' ואדם נאמן בשל עצמו ואלו שני הפירושים תרוייהו ליתנייהו בנ"ד דנהי שתהי' האשה נאמנות על הכרס והדקין שבידה לאוסרו דאדם נאמן על שלו אבל שאר הבהמה אין בידה ובשום פעם לא הי' בידה אינה נאמנות וכ"ת הא אשה ג"כ מפסדת הכרס ודקין ודמי לסופר שאומר ס"ת שלך לא כתבתי לשמה דמגו דנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד ס"ת. ז"א חדא דהא מבואר שם דדוקא בהפסד גדול כגון בכתיבת ס"ת שלא לשמן דמפסיד הרבה אבל באומר אזכרות לא כתבתי לשמן דאיכא למימר טע' בד"ר ירמי' שהי' סבור שמפסיד רק מעט לא מהימן וה"נ בשביל הכרס והדקין שנתנה האשה ששה ג' בעדם אין להאמינה בכל הבהמה ותו מאי מפסיד איכא הכא בשלמא התם שהסופר צריך ליטול שכרו מבעה"ב ועתה אומר שס"ת פסולה א"כ בודאי שוב לא יתן לו שכרו ומפסיד בודאי מש"ה מהימן משא"כ הכא דאטו אם היא הלכה אצל הטבח ואמרה לו זאת מצאתי והלכו שניהם יחדיו לעשות שאלת חכם אף אם יטרפנו אטו גווזאי קיימי' עלי' דרבי לשלוח אלי' ולראות אם תאכלנו או לא הרי אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות