נאות דשא נג

בעת שמביאין לפניו לשאול ואם מטריף שוב לא יתן לבו לזה ויכולה האשה לאוכלה כרצונה וכ"ת מ"מ יראה הוא שמא יבא איזה איש בעת אכילתה ומש"ה לא תאכל ממנו ז"א דמבואר שם בסימן קכ"ז דבעינן דוקא הפסד גלוי וניכר וגם מה מרתת שייך בביתו של אדם בסגירת דלתים ובריח ואפילו בפחות מזה אסרי' בי"נ בסימן קכ"ח קכ"ט ולא אמרינן בכל כה"ג מרתת וכ"ז פשוט וא"כ אין כאן שום צד שראוי להאמין מחמתו לע"א דהא הצדדים שע"א נאמן הם היכי שהוא עכשיו בידו או שהי' תחלה בידו ועתה יצא מת"י ואשכחי' ואמר לי' בפעם ראשון או אפילו לא הא ולא הא רק שהבעלים שותקין דשתיקה כהודאה או שהעד מפסיד הפסד ברור והרבה וכאן ליכא שום אחד מכל זה

איברא דמטעם זה לבד לא הייתי מכשיר דדעת הרבה פוסקים דכל ע"א נאמן לאסור בשל אחרים כל שאין הבעלים מכחישין ואינם יודעים כלל הענין או שאינם לפנינו ודוקא בפועל או שומר בעי' כל שבידו משום דחזקה כיון שקיבל שמירתו עליו מזהר זהיר שלא יטמאו הטהרות ולא יתנסך היין משא"כ באינש דעלמא. ממילא הכא לא מבעיא שהאשה הזאת אין שמירת בשר עלי' אלא אפילו אם היתה שומר הא לא שייך הכא חזקה מזהר זהיר דמאי הו"ל למעבד והלכך לדעת פוסקים אלה אם הי' בנ"ד עד כשר הוי אסור לדידהו ובשיטה זו החזיק הש"ך בסימן קכ"ז וכ' שכן עיקר ע"ש בס"ק ג' וסק"ט וסקט"ו וכ' שהוא דעת הרשב"א והר"ן והריטב"א והנ"י דאפילו לא אמר לי' נתנסך בפניך דנימא בי' שתיקה כהודאה רק שותק מחמת שאינו יודע בירור הדבר נאמן העד וכ"נ דעת הראב"ד שהביא הרשב"א (ואני ראיתי דברי הראב"ד כך בביאור בשינוי קצת בס' תמים דעים שהוא נדפס בס' תומת ישרים והש"ך לא הי' לפניו ספר זה בעת חבורו על הי"ד כי הש"ך ח"מ חיבר אחר חבורו על הי"ד כאשר תראה בח"מ סימן ל"ז בש"ך כ' שם תשובה על שאלה שנשאל מחכם אחד על מ"ש בי"ד בענין לא ראינו ע"ש ובח"מ סימן מ"ה כ' הש"ך אחר זמן בא לידי ספר נקרא תומת ישרים הובאו שם דברי הראב"ד על מסכת גיטין כו' והוא בתמים דעים הנך רואה שבעת שחיבר על הי"ד לא הי' ספר זה לפניו וגם כי לפעמים בח"מ מביא את חבורו נה"כ וחיבור זה חיבר אחר השלמתו הש"ך לי"ד כנודע ובחידושיני למסכת גיטין בסוגיא דהמטמא והמדמע והמנסך הארכנו בע"ה בדברי הראב"ד אלו גם הארכנו שם בסוגיא דכהנים שפגלו לבאר שם כל השיטות וכאן לקצר באתי ולא כתבתי רק מה שנוגע לגוף הדין) וגם ר' ירוחם והריב"ש הביאו דעה זו וכן הסכימו התוס' רי"ד וכ"נ דעת הרמב"ם ובספרי כתבתי שכן נ"ל עיקר בש"ס עכ"ד הש"ך בקצרה יעו"ש וכן נ"ל ברור שמהר"מ לובלין החזיק בדעה זו וגוף הספר אינו לפני רק ראיתי בנה"כ ססי' מ"ח שהביא דבריו באותה תשובה דנכרי שמצא מסמר בכרס אחר שכתב דאם לא הי' הדבר בעת שנתעסק בהוצאת הפרש אין בידי לאוסרו כ' אח"כ ואין בידי לאוסרו אלא אם שתק היהודי וזה תלוי בדין ע"א נאמן באיסורין אשר עתה אין להאריך בהם עכ"ל והרי בנדון דידי' מאין הי' לו ליהודי לידע אם הנכרי אומר אמת דנימא בי' שתיקה כהודאה וא"כ לדעת המחבר והרב בסימן קכ"ז שהחזיקו בשיטת התוס' והרא"ש דכל שאינו בידו לא מהימן בשותק אלא מטעם שתיקה כהודאה וצ"ל לו דוקא נתנסך בפניך פשי' דאין ענין שתיק' לכאן ולכן נ"ל שכיון לדעת זו דס"ל דכל ששתק ולא הכחישו אעפ"י שאין שתיקתו מחמת הודאה דלא הו"ל לבעלים לידע כלל אפ"ה ע"א נאמן בכה"ג כל דליכא הכחשה ברורה ונ"ל ברור זה:

והרב בעל פרי מגדים במשבצות זהב שם ססי' קמ"ח שם כ' דמ"ש מהר"מ זולת אם ישראל שותק לא ידענא דהא לא הו"ל למידע עיין סימן קכ"ז עכ"ל נראה דאשתמיטתי' דעת זו הן אמת שבנה"כ שם השיג שפיר על דברי מהר"מ הללו וז"ל ומה ע"א נאמן באיסורין שייך בעכו"ם ואפי' בעד גזלן קיי"ל דאפי' שוחק אינו נאמן וכמ"ש בש"ך סימן קכ"ז סק"ט ומכ"ש בעכו"ם עכ"ד הנה שלא השיג רק מחמת שהוא עכו"ם ור"ל דהרי ודאי אפילו לפי דעת הרשב"א הנ"ל שהחזיק הש"ך בסברתו היינו משום דס"ל דכל דליכא הכחשה ע"א נאמן לאסור בשל אחרים וא"כ עכ"פ עד כשר בעינן רק דאיכא סברא ששותק מחמת שסומך על דברי העד ויודע רגלים לדבר היכי שאומר לו בפניך עיין בש"ך שם סק"ט ובכל הסימן הזה ע"ז השיג הנה"כ דבעד פסול וכ"ש בעכו"ם ל"א שסומך עליו הרי לפניך עכ"פ שלא השיג עליו רק מחמת שהוא עכו"ם אבל אלו הי' עד כשר הוי אתי לי' שפיר אע"ג שהישראל אינו יודע כלל משום דס"ל כדעת הרשב"א הנ"ל. אבל הרב בפרי מגדים שהשיג עליו מחמת דלא הו"ל למידע לק"מ וכנ"ל עכ"פ יצא לנו דהרבה גדולי הפוסקים ס"ל דאפילו הבעלים שותקים מחמת שאין ידוע להם העד נאמן ואל תטעה לומר דבעינן דוקא עכ"פ שיעיד עדותו לפני הבעלים והם שותקים דז"א דהא הטעם של דעה זו היינו משום דס"ל דע"א נאמן באיסורין בשל אחרים לאוסרו כל דליכא הכחשה ושותק דאמרינן בש"ס היינו רק לאפוקי הכחשה וא"כ כל שמעיד אפילו שלא בפני הבעלים כל שאין לפנינו הכחשה העד נאמן ומלבד שזה פשוט מאוד למעיין במקור הדברים תראה גם כן שהוא מבואר כך להדיא בש"ך שס סימן קכ"ז סקי"ד במ"ש שם הרב דעת הרשב"א דאם ב' עדים מכחישים זא"ז והבעלים אינם בכאן להכחישו דאסור. והקשה הש"ך דהרשב"א סובר כך לשיטתו דס"ל דשותק מחמת שאינו יודע נמי מהימן העד משא"כ להרב שעומד בשיטת הרא"ש דלא מהימן רק כשאומר נתנסך בפניך מטעם דשתיקה כהודאה א"כ הכא שאין הבעלים בפנינו אפי' ליכא עד המכחיש לא מהימן האי עד האוסר עכ"ד בקצרה יעו"ש. הרי דעכ"פ לשיטת הרשב"א ניחא דאפי' הבעלים אינם כלל כאן כל דליכא הכחשה בפנינו העד מהימן נמצא דלשיטה זו לא מהני היתר זה בנ"ד אך כיון שכבר כתבנו טעמים אחרים להיתר כדאי הם התוס' והרא"ש והמרדכי והטור ומחבר והרב ושאר גדולי הפוסקים לסמוך עליהם ואינהו ס"ל דבעי' דוקא כל שבידו משא"כ בנ"ד שאינה בידה

אמנם לפי דברינו אלה שאנו מתירים הבהמה מחמת שאין האשה נאמנת לפי שאינה בידה נ"ל דנאמנת עכ"פ על הכרס והדקין דאדם נאמן על שלו לאוסרו אעלמא ולכן הבהמה מותרת והכרס והדקין אסורים ועיין מ"ש אח"כ

וההוא מעשה דק"ק ווילנא שנחלקו בו חכמי ישראל הובא בס' בית הלל על הי"ד סי' ק"י ותוכן הענין שהי' שם תערובת בהמה טרפה בין כשרות ובהמה אחת נחתכה לשנים והחצי פירש באופן דאמרינן מרובא פרוש ומותר רק שהחצי השני' נשאר קבוע ולא שייך לומר שחצי זו מותרת וחצי הב' אסורה והורו הגאוני' בעל ח"מ ומו' העשיל מקראקא שמותר אף חצי שבבית דכיון דחצי זו מותר מטעם פירש אנו מחזיקים בהמה זו לכשרה ומותר הכל. ובעל בה"ז ובית הלל אסרו הכל ואמרו להיפוך דכיון שחצי' זו אסורה א"א תו להכשיר השאר וא"כ לפי דבריהם יש לפקפק ולומר אחרי שנאמנת האשה על הכרס והדקין ומחזיקין בחזקת טרפה איך נכשיר השער. איברא נראה דאין לחוש לזה חדא דהא לדעת הח"מ אמרינן איפכא. ותו דהרי כל עיקר היסוד בנוי על דברי הט"ז בסי' ק"י סק"ה שכ' דאם חתיכה א' ראוי להתכבד ונשארה באיסורה אזי אף שאר חתיכות שבבהמה זו אין להתירן והנה מדברי הש"ך בכל הסימן שם מבואר דאינו חושש לזה אלא זו אסורה וזו מותרת ע"ש בסקי"ד וגם הט"ז גופי' פי' בסברא זו השגת הטור על הרשב"א למה הוצרך לטעם שאין הכל בקיאין יעו"ש הרי דהרשב"א וגם המחבר שהעתיק לשונו לא ס"ל סברא זו וגם הפר"ח בספרו ובק"א חלק ע"ז ופסק דזה אסור וזה מותר וכן הבית בפרי מגדים שם בשם הב"ח וכרו"פ דאפילו אם חצי א' הוא קבוע דאורייתא אפ"ה השאר מותר וה"נ בנ"ד ועמ"ש עוד אח"כ

ולענין אם מותר לאשה עצמה נ"ל לאסור עלי כל הבהמה דשווי' אנפשה כל הבהמה חתיכה דאיסורא ואף שהי' קצת צדדים בידינו להתיר אף לפי דברי האשה וביארנו דעכ"פ אף לפי דברי' מידי ספיקא לא נפיק ובכה"ג לא שייך לומר שווי' אנפשה חד"א ועיין בי"ד סימן א' וסימן ב' ואפי' בדבר שיש בו תקנה לא אמרינן שווי' אנפשה חד"א כמ"ש שם הפוסקים ומכ"ש היכי שהדבר מסופק מ"מ על אותן צדדים לבדם אין בידינו להתיר אם לא בצירוף טעמים אחרונים שאינה נאמנת וא"כ לדידה עכ"פ כל הבהמה אסורה

העולה מכל דברינו לדינא בנ"ד שלאשה זו כל הבהמה אסורה ולשאר בני אדם כל הבהמה מותרת לבד הכרס והדקין ואע"ג דלהגאונים בעל ח"מ והגאון מ"ו העשי' יש לצדד להיתר לשאר בני אדם הכל כיון דכל הבהמה מותרת איך נאסר להם הכרס והדקין מ"מ אין לסמוך ע"ז כיון דחכמים אחרים נחלקו לומר איפכא וגם יש לחלק בלא"ה בין נדון דידהו לנ"ד וגם שכל האחרונים שהבאתי תחלה חולקים לומר שזה מותר וזה אסור וכוותייהו ראוי לפסוק ובסימן שאח"ז נייחד אי"ה תחובה בפ"ע על אותו הענין לבאר דהעיקר שזה מותר וזה אסור יע"ש באורך. ודע דאם הכרס והדקין לא הי' שלה ממש רק שהי' בידה שהיתה נאמנ' ג"כ מטעם כל שבידה הוי פשיטא דהשאר עכ"פ מותר דאפי' לדעת הסוברים שאין לחלק גוף א' והיינו דלפי מה שתפסו רוב הפוסקים עיקר בההוא דכל שבידו נאמן היינו דנאמן מטעם מגו וא"כ אי תימ' דכיון דאין לחלק גוף א' נאסר הכל א"כ אין לה להיות נאמן אפי' במה שהוא בידה דתו לי' לה מגו דאי בעי הית' שורפתו או אוסרתו באיז' אופן די"ל שרצונה לאסור הכל ובכה"ג ודאי לא הוי מגו אע"כ דאם באנו לאסור אינו רק מה שבידה (ועיין בחידושינו בפ' הנזקין שהארכנו בענין מגו זה דלכאורה בלא"ה לא הוי מגו דהא הי' צריך לשלם ואין כאן מקומו) ואולם בנ"ד שהכרס והדקין הוא שלה ובכה"ג לאו מטעם מגו מהימנא אלא דאדם נאמן על שלו וח"כ לשיטת המחמירין יש לאסור הכל לכן הוכרחתי לבאר דהעיקר הוא דזה אסור וזה מותר ואי"ה בסימן שאח"ז נאריך בזה והנראה לפי עניות דעתי כתבתי ה"ק וכו'

שאלה כ"ג

ראיתי לבאר הדין שהזכרתי בסימן הקודם במעשה דק"ק ווילנא שחצי בהמה פירש וחצי נשאר בקבוע שהביא בית הלל בי"ד סימן ק"י מחלוקת גאוני הדור וטעמיהם לא נודעו ואיך ראוי לנהוג בזה אם כדעת הגאונים בעל ח"מ ומו"ה העשיל ז"ל שסוברים דא"א לחלק ולכן נתיר הכל או כדעת הגאונים ובה"ז והב"ה שאסרו הכל או כדעת רוב האחרונים דבאותו שיש טעם להתיר נשאר בהיתרו והשאר איסורא רביע עלי' ואם כי אין בדורינו להכריע בין