נאות דשא מא

שטרו כשיבא לגבות ב"ש בני נו"ן אעפ"י שהב"ד יכתבו סתם פלוני נתחייב לפלוני נו"ן זוז מיום פ'. (דלא כתירוץ הש"ך הראשון בסימן נו"ן) מ"ט לא ניחוש לזה גופא אולי הב"ש נעשו מתוך שטר א' עפ"י שאלת המלוה מהב"ד אחר שההלכה רווחת שהמלוה יכול לעשות כן וכאן לא שייך כלל טעם הש"ך דאעולה לא חתימי דהתם ודאי עולה הוא. דגבו נ' בהאי בי' דינא והדר גבי בשטר השני בב"ד אחריני אבל כאן שב' שטרות הם אמתיים אך שיוציא שניהם כאחד ויאמר שהם שנים. נימא לי' אייתי סהדי ולא דמי להך חששא דרב אשי שם ברוצה לעשות חד בר נו"ן מחד בר ק' וק"ל

ולכאורה אפשר לומר שהמלוים האחרים שיבואו בזה בטענת שמא בהיותם בלתי מוחזקים לא יהי' להם זכות נגד הברי של זה שיטעון שהם ב' שטרות בברי ובפרט לפי מה שפסק הרמ"א בסימן קמ"ו דלא טענינן לבע"ח טענת שמא אפילו מידי דמצי הלוה לטעון אלא דוקא כשהמלוה מוחזק כבר בקרקע יעו"ש באו"ת סק"ח שזה מדוקדק בלשון הרמ"א שם וככל דבריו מבוארים בכנה"ג בהגהות ב"י אות ט"ו א"כ כ"ש הכא שהלוה גופי' אין לו שום טענה נגד זה המלוה בעל ב"ש ודו"ק אך אין כ"ז מעלה ארוכה דאעפ"כ אם הי' הדין שיכול המלוה לעשות לו משטר אחד שנים הדבר ברור שהי' עליו הראי' בבואו לגבות ב"ב שטרות אם אינם מכח שטר א' ואמינא לה מהא דכייל הרשב"א ז"ל כללא רבא בכתובות דף צ"ד ע"ב דכל היכי ששעבוד של מלוה א' ברור שאין להרהר עליו ושל מלוה הב' יש לו ספק בו לזה ששעבודו ברור נותנים ולא לשני אעפ"י שחיובו על הלוה ברור ומייתי לה הריטב"א ז"ל בסוגיא דהתם כפי מה שפירש הרמב"ם ודעמי' עובדא דהתם הנהו תרי שטרא בחד הוי כתיב בה' בניסן ובחד בניסן סתמא שהמלוה שבשטרו נכתב ניסן סתם נדחה מפני המלוה שני ומפני הלקוחות דכל חד מדחי לי' זה יאמר לו שטרך מאוחר וזה יאמר לו שטרך מוקדם. יעו"ש בריטב"א שכתב דמהכא שמעינן האי כללא וא"כ ה"ה ממש הכא אם שהדין שהב"ד עושין משטר א' ב' ודאי שמלוה שבידו ב' שטרות מיום א' אנו נכנסין לבית הספק אולי באו מכח שטר אחד ואין לו אלא שעבוד ח' כנלפענ"ד ברור ואמת והנה האף אמנם שאין על סברות הצ"צ והש"ך והדרישה שום ראי' לסתור מדברי הש"ס עדיין לא שמענו ראי' לדבריהם שתכריח אותנו שלא כדברי הב"ח והדבר צריך הכרע רק מסברא והנה האו"ת כתב שהדבר מושג בעצמותו דכל שטר יש לו שעבוד בפ"ע לכן יש לו לזה ב' שעבודים ולזה א' ואני בעניי כאצבע בקירא לסברא ודעתי קצרה קטנה מהכיל סברא זו דהרי כל עיקר סברת הרי"ף ודעמי' מה דלא משגיחינן בסכום המעות וכסברת ר"ח היינו כפי מה שראיתי בכל המפרשים משום שאותה מדת קרקע שאנו דנין עליה והיינו מה שאנו רוצים לחסר לבעל המנה מכדי חובו כך היא קנוי' לבעל המנה כמו לבעל ש' והך סברא גופא מ"ט לא נימא לגבי השטרות. הרי אותה מדת קרקע קנוי' לו בשטר א' כמו לבעל ב' שטרות כמו דאמרינן מה לי אם קנוי' לזה בסך נוסף ה"ה בתוספת הקנוי' ע"י רבוי השטרות והנה הצ"צ גופי' התחיל וכ' ממש כדברים האלה בתחלה ולא מצא שום סתירה לסברא זו. אלא שכתב דבממר"ם כיון שכל עיקרם נעשים להקנותם לאחרים אנו רואים כאלו כל א' ביד אחר ולסוף מסיק דנ"ל דגם בשאר שטרות הדין כן וז"ל שם דהא דמסקינן וכו' אם יש על הלוה בע"ח לזה מנה ולזה ר' ב' נוטלין בשוה וכמ"ש הטור סימן ק"ד משום דמתחלה הי' דעת המלוה מאה שיהיו משועבדים לו נכסי הלוה למאה שלו כמו לזה של ר' עכ"ל ואני יגעתי ולא מצאתי בשום מחבר טעם זה. והנה באסיפת זקנים כתובת להקת נביאים שפה אחת לכלם שטעם הדבר כמ"ש לעיל שגם בעל המנה כל עוד שלא נפרע לו המותר שעד כדי חובו שיעור הקרקע שעד כדי חובו קנויה לו כמו לבעל הר' ומה לנו לדעת המלוה בזה ובודאי אין לסור ימין ושמאל מדברי רבותינו האחרונים ז"ל הדרישה והצ"צ והש"ך וש"י דעתם רחבה מדעתינו אבל לומר כדברי האו"ת שסברת הב"ח יצאה דחופה מלפניו. וכתב שהדבר מושג בעצמותו על זה אני אומר בטח דליתא כלל כי גם הצ"צ לא מצאה ידו די השב על סברא זו גם האו"ת כתב אם היה מפורש בכת"י א' ב' הלוואות גובה ג"כ פי שנים שההלואה עושה השעבוד ולא נהירא לפענ"ד כלל וכל מעיין בצ"צ יראה להדיא דליתא ודו"ק

ועתה אבא להשתעשע קצת בדברי כת"ר על סדר קונדריסו. ראשונה מ"ש דלענין מטלטלין אין התחלה לקושיות הב"ח דכיון דהלוה מצוה היום לכתוב ב' שטרות ונותן לו ב' שעבודים וכו' ה"נ רשאין לכתוב מזמן ראשון דלו יהא שט"ח המוקדמי' היכ' דליכא ריעותא דטריפה עכ"ל הצח ודעת שפתיו ברור מללו בזה אלא דאכתי אין זה מעלה ארוכה לקושיות הב"ח מהש"ס דשלא מדעת הלוה היכי כתבינן היכי דליתי' לטעמי' דלפגום שטרי' וכמ"ש האו"ת בסימן ק"ד ועי"ז הוכרח לתירץ א' ואמנם לפמ"ש אני לעיל א"ש וכמ"ש לעיל. עוד כ' כת"ר במ"ש האו"ת שהדבר מושג בעצמותו והוסיף כת"ר להסביר דאטו מגרע גרע מחמת שהי' הלואה מאלו לא הי' הלואה כלל עכ"ד כת"ר ולפמ"ש אני לעיל בדברי הב"ח בטעמו וכמ"ש הצ"צ עצמו בתחלת דבריו נראה ברור דאם נותן לו ב' שטרות בלי שום הלואה ג"כ הוא הדין והוא הטעם שכך משועבדת אותה מדת קרקע לבעל שטר א' כמו לבעל ב"ש וזה ברור עוד כתב כת"ר ראי' לדברי הצ"צ מאי דמקרקיש לי' בזוזי וכ' שטרא על שמי' ומשמע לי' לכת"ר שכותבין השטר מזמן ראשון וכתב שכן משמע קצת מדברי הש"ך סימן ס"ו ס"ק ע"ז והנה דברי הש"ך באותו ס"ק המה מדברי הריטב"א ובהריטב"א מבואר שהלוה כותב ללוקח שהוא מחייב א"ע לפרוע לו כל החיוב שבשטר שבידו שקנה מהמוכר ומועיל בזה אם מוחל לו המוכר אח"כ גובה עכ"פ בכח שטרו הב' מזמן ב' ואם אינו מוהל טורף מזמן השטר שקנה ע"ש והסברא נותנת שאין אנו רשאין לכתוב לו שטר סתם מזמן ראשון דהרי כשהמוכר מוחל להלוה יטרוף זה בשטרו מלקוחו' שקודם קניית שטרו שלא כדין ומה שתמה כ"ת על האו"ת סימן ס"ו ס"ק נ"ד שכתב אבל מה שאני נבוך אימתי מתחיל שיעבוד של לוקח שקנה שטר במע"ש וכו' עכשיו מתחיל השעבוד או לא עכ"ל וכ', כת"ר מדברי הש"ך סעיף כ"ט מבואר להדיא שהשעבוד למפרע עכ"ד כת"ר ואני מוסיף לומר דהן לו יהא שלא נתפייסה דעתו בדברי הש"ך שלא הביא לזה ראי' מש"ס ופוסקים אכתי מ"ט לא פשיט ספיקו הלזה מדברי עצמו ממ"ש תיכף אח"כ ראי' דבמע"ש א"י למחול מסוגיא דב"ב פרק מי שמת ש"מ שאמר הלויתי לפלוני דפריך והא ליתא בבריא ומשני ר"פ הואיל ויורש יורשו ור"מ אמר הואיל דאיתא במעמ"ש יעו"ש בדבריו והך ראי' גופי' יש להביא ג"כ דבמע"ש חל שעבודו למפרע דאלת"ה הנה הב' טעמים דהיינו של ר"פ ושל ר"מ הי' ביניהם נ"מ לדינא ולא היו נמנעים הפוסקים להביא כמאן הלכתא כר"פ או כר"מ וקצרתי בזה ולחכם כמותו די במחוג בעלמא ובחדושי העליתי בזה פלפול נאה מדברי הש"ס שם עפ"י דברי האו"ת הללו אך נלאיתי להאריך בדבר שאין בו נ"מ לדינא ובדבר הראי' שכיון כת"ר לדברי הצ"צ דכל דבר שביד אדם לעשות אנו דנין כאלו כבר עשהו ואיברא שלפענ"ד יש לדון על ראי' זו מדברי הש"ך סימן קי"ח סס"ק ב' והט"ז שם הרחיב הביאור דשאני האי דכותב לוקח א' דו"ד אין לי עמך דלא מצי טריף מהב' משום דאי שתקת מההוא דסעיף ב' שם דאם כ' לב' דו"ד וכו' שהא' מוציא מהב' והבע"ח מהא' ולא מצי הא' לומר אי שתקת דהתם הב' אומר להבע"ח הרי כל עיק' זכותך לא בא כ"א בסיבתי מחמ' קנייתי הקרקע הנני מבטל מעשי אבל בס"ב השדה ממילא של א' שלא עפ"י מעשיו אלא שמשועבדת ועומדת לו והוי כממון עצמו של ראשון יעו"ש ולפ"ז בנ"ד אין כלל מקום לומר א"ש דזכותו של בעל שטר א' לא בא לו כלל מחמת בע"ח השני בעל ב"ש והנה הצ"צ נשמר מזה וכ' דמשמע לכאורה מדברי התו' פ' בד"ג דף ק"ט ד"ה ורבנן דבמקום פסידא לא אמרינן אי שתקת ותיקן זה וכ' דאדרבא משם ראי' שבמקום שהי' הדין כן מקודם לכן אמרינן א"ש אפילו במקום פסידא ולהכי בחד דאתא מכח ד' אמרינן א"ש אפילו כשמפסיד לזה דרכו. ולפ"ז גם בנ"ד הרי עד כה היה זה יכול למכור הממרמי לאחר ולכן גם עתה מצי אמר לי' א"ש ע"כ דברי הצ"צ. ותמהני עליו שהרוא' דברי התוס' שם בעין יפה יר' דעיקר דבריהם היינו משום שעיקר זכותו של בעל הדרך נצמח ממה שקנ' זה הא' מד' לכן מצי אמר א"ש וז"ל התוס' שם וזכות הבא על ידו הוא יכול להפקיע ולהעמידו בזכותו שהי' לו קודם עכ"ל הרי להדיא כנ"ל אלא דהוי קשיא להו להתוס' שם הא דלא גבי ניזק מעידית משום א"ש והרי קניית זה הלוקח כל השדות הי' זכותו של הניזק לגבות מעידית וכן כשנשארה עידית באחרונה ביד המוכר (ועיין בא"ז שם כתובות יע"ש) ולזה תירצו דלא במקום פסידא יכול לטעון א"ש אפילו כי האי יעו"ש וכאן בנ"ד אטו זכות בעל שטר א' בא ע"י זכות בעל ב"ש אעפ"י שבעל ב"ש הי' יכול לעשות תחבולה להפסיד זכות שכנגדו ומה"ת נימא א"ש במקום פסידא ונדון דידן ל"ד לנדון שכתבו התוס' אלא כי עוכלא לדנא ודוק היטב

ולפענ"ד נראה להביא ראי' מהא דאמר רבא אי פקח הוא מגבי להו ארעא והדר גבי מינייהו ומלשון הרמב"ם וכל הפוסקי' בזה מבואר דדוקא אם עשה כן בפועל והגבה להם קרקע מפקיע חובו וכ"מ באמת דרבא הרי לא פליג כלל ארמב"ח אלא דקמ"ל עצה טובה וקשה טובא לפי כללא דכייל לן הרא"ש והטור דבכל שכחו לעשות כאלו כבר עשהו ואנן טוענין לי' א"כ כל הטורח הזה למה ולרמב"ח קשיא ודאי מ"ט מצי יתמי למימר אנן מטלטלין שביק אבונא גבך נימא להו א"ש ואנן טענינן לי' ולכאורה צ"ע א"ו דכל שזכותו של התובע שלא מחמת מעשה הנתבע לא מצי טעין א"ש ושם שאביהם זקף עליו במלוה המעות אנו רואין כמו שהלוה לו זוזי אחריתי וכמו שפרע דמי השדה וחזר ולוה ממנו המעות ולא שייך לומר שזכות היתומים נצמח מחמת קנייתו השדה וזה ברור עוד הביא כת"ר ראי' לדברי הצ"צ דאלת"ה איך אנו רואין להעלות מרצון הלוה והמלוה שטרות על שם אחר הא מצי למיפק מיני' חורבא ואף שלא נועיל בזה מ"מ איך התירו פירושים את הדבר מפני שיכול זה לעשות רמאות של שקר עכ"ד כת"ר ודבריו בהשכל אלא דמ"מ איכא לדחויי דכל קנוניא שאין בידינו להשמר ממנה אין חוששין לה וכעין שכ' הפ"י בסוגיא דמצא שט"ח דמוקי בש"ס אליבא דשמואל כשאין חייב מודה וטוען מזויף והקשה מהרש"א דאף כשחייב מודה ניחוש לזיופא ולקנוניא ונדחק מהרש"א שם והשיג עליו הפ"י דאם החייב מודה על שטר מזויף שהוא אמת הרי יכול לעשות שטרות אחרות מזוייפים בקנוניא זו ומה תועלת יהי' כשלא נחזור שטר זה אף דנימא שהוא מזייף יעו"ש