נאות דשא מב

בדברי הפ"י: **(הגהה וכן מבואר סברא זו בהדיא בר"ן במשנה ר"פ כל הגט. ע"ש שכתב וכל שבידו אין חוששין לו עיי"ש ובבאורינו נאה"ע סי' ק"כ גבי כותבין גט לאיש אעפ"י שאין אשתו עמו הארכנו הרבה בביאור דברי ר"ן אלו ע"ש דברי המחבר).)** ומ"ש כת"ר לפרש דברי הצ"צ. בראייתו מפ' המקבל. יפה כיון כת"ר. אלא דלדעתי אפי' בב' שטרות בזמנים מתחלפים ע"י הלואה א' או ב' הי' צריך הצ"צ להביא ראי' שיש לו פי שנים. דלסברות הב"ח וכמו שהתחיל ג"כ הצ"צ הדבר צריך הכרע והצ"צ לטעמי' שכ' בטעם הרי"ף משום שבתחלה הי' בדעתו של המלוה להיות לו ב' שעבודים ולזה מביא ראי' שב"ש מורין ומגלין דעת המלוה וכבר כתבתי שטעם זה לא מצאתי בשום מחבר וכמ"ש לעיל בארוכה ומ"ש כת"ר עוד משטר מאוחר ומקושר את הכל עשה יפה בעטו לפי דרכו של הצ"צ

עוד יצא כת"ר לידון בדבר החדש והלך בדרכי החריפות להביא ראי' לדברי הצ"צ דאלת"ה ניחוש לקנוניא להפסיד להקדש והרי נודע דכל שטר שיש בו ריעותא אפילו בדרך רחוקה ונפלאה הוא פסול ומכ"ש לכתוב לכתחלה עכ"ד כת"ר ואולי כיון דאין מקדישין וכו' בזמן הזה כמבואר בש"ס ר"פ בתרא דבכורות אין לחוש כלל חששא דהקדש וגם אפילו אם היינו חוששין לזה י"ל קושייתו דכבר כ' הצ"צ דעיקר הקושיא מה דלא קאמר הש"ס טעמא דאין לעשות ב' שעבודים משטר א' לא הי' קשה כלל דניחא לי' להש"ס למינקט טעמא דאיתי' גם באידך דרבא אלא משום שטעם הש"ס אינו אלא בצד זולתי צד דמרצון הלוה כתבינן ב' שטרות לפי טעם הש"ס לזה קשה להו דהוה לי' להש"ס למנקט טעמי דאיתי' בכל גווני יעו"ש בצ"צ. ומלתא דפשיטא דאם הי' לו להלוה נכסים בעת ההלואה כדי חובו או יותר מפלגא אף דאח"כ נשתדפו בזה גובה הבע"ח מהקדש דלא שייך לומר מעיקרא הימני' ולפ"ז אין קושיא לומר דלתני הש"ס משום חששא דהקדש דלפ"ז בהי' נכסים להלוה הי' מהדין לכתוב לו ב שטרות משא"כ לפי טעם הש"ס וק"ל. והנלע"ד כתבתי והי' זה שלום למר ולתורתו כנפשו ונפש אוהבו נאמן לנצח הדו"ש בלונ"ח ה"ק כו'

שאלה כ'

שאלה ראובן יש לו שטר על שמעון כתוב בו שם המלוה והלוה ומכרו ללוי קודם שהגיע הזמן פרעון בפחות מסך ההלואה מחמת שעדיין לא הי' הז"פ גם שמעון לא הי' אז איש אמיד ואח"כ בהגיע הז"פ והלוה מצאה ידו די השב רק טוען אני רוצה לקנות לעצמי השט"ח בעד הסך שנתן לו לוי ואני קודם ושט"ח הנ"ל כבר נמסר ללוי בשעת המכירה רק שלא כ' לו קני לך איהו וכל שעבודו וראובן אינו חוזר מן המכירה שמכר ללוי מה הדין בזה אם יש ממש בטענת שמעון או לא

תשובה תחלה צריכין אנו לבאר דברי המבי"ט שהביא הש"ך בסימן ס"ו ס"ק ע"ב וז"ל התשובת מבי"ט פסק על מי שחייב לחברו מנה בשטר ומכר השטר בפחות לאחר שיכול הלוה לומר למלוה אני אתן לך כמו שנתן לך אחר ואין המלוה יכול למכור ואפילו מכרו כבר יכול לעכב דמכירות שטרות דרבנן והביא ראי' מלקמן סימן שי"ו כו' עכ"ל וחלק הש"ך עליו יעו"ש גם בסימן שי"ו הביא בקצרה דברי המבי"ט ושחלק עליו גם בסימן קע"ה ס"ק כ"ד הביא דברי המבי"ט שהביא ראי' גם שם לדינו וחלק עליו גם שם וכ' שם דמסברא נראה שיכול המלוה לומר לפלוני אני רוצה להניח ולא לך עיי"ש וספר המבי"ט אינו לפני וצריכין אנו להבין דבריו

והנה צרי' לידע המבי"ט האי דינא דמכירות שטרות דאמרינן בכל דוכתא דמהני ע"י כתיבה ומסירה וצריך הלוה לשלם להלוקח כל הסך אעפ"י שנתן למוכר פחות הרבה הרי הוא יכול לטעון אני לוקחו דהרי כ' המבי"ט דאפילו אחר המכירה יכול לומר אני לוקחו וא"כ נתבטל כל דיני מכירות שטרות חוב שא"צ להחזיר רק כפי הסך שנתן הלוקח וכ"ת דדיני מכירת שט"ח איירי שאינו טוען אני רוצה לקנות לעצמי אבל אם טוען כך הדין עמו אלא שהב"ד אין טוענין עבורו דזה דחוק מאוד דנראה דכל כה"ג פתח פיך לאלם הוא ונהי דכשהלוה משלם ברצון טוב אפשר דאין לב"ד להכניס בדבר זה לפתוח פיו מ"מ בכל טענות שבין הלוה והלוקח כשאינו זוכה בדין דאומרים לו לשלם הכל כמבואר בכמה דינים בסימן ס"ו בכי האי גוונא ודאי הו"ל להב"ד לפתוח פיו וכמו שהאריכו האחרונים בעובדא דרוניא שכשי"ל שמה שרוצה לשלם הוא משום שאינו יודע הדין אנן טענינן לי' יעו"ש וה"נ הכא וכי בשביל שאינו יודע לטעון אני רוצה לקנות לעצמי וטוען טענות אחרות יפסיד שלא כדין

ועוד ראי' מדברי הרא"ש פי' לא יחפור ובפרק הגוזל קמא והטח"מ העתיק דבריו בסימן שפ"ו והובא ג"כ בסמ"ע שם גם בסימן נ"ד הביא הסמ"ע דבריו בקצרה לחלק בין מה שמצינו באיזהו מקומן שהגורם בנזקין חייב כגון שורף שטרותיו או מוכר שט"ח וחזר ומחלו דחי ב לשלם כל הדמים שבשטר לא כפי מה שנתן לבד ובכמה מקומות מצינו דפטור כגון שיסה בו את הכלב ועוד כמה דברים הביא שם מהן לחיוב ומהן לפטור ומחלק בין דינא דגרמי לגרמא דגרמי נקרא מה שברי היזקו כגון שורף ומוחל משא"כ שיסה לא ברי היזקא יעו"ש באורך והשתא קשיא הא במוחל נמי לא ברי היזקא יותר מכל אותן הדברים שהביא שם דשמא היה המלוה טוען אני רוצה לקנות לעצמי ולא הי' נותן רק הדמים שנתן בעד השטר ולמה ישלם המוחל לו הכל ואיך נקרא זה גרמי הרי לא ברי היזקא ואדרבא רובא דרובא ודאי יטעון המלוה כך דמי פתי יסור הנה שלא יטעון כך להרויח ממון אע"כ דאין בטענה זו כלום ואינו יכול לומר לעצמי אקנה ומש"ה הוי ברי היזקא ושפיר ונהי דמדברי הש"ע ורמ"א בסימן ס"ו שפסקו דצריך לשלם הכל אין ראיה משום דבש"ע פוסק בסי' שפ"ו כהרמב"ם דלמאי דקיי"ל כר"מ דדאין דיני גרמי אין חילוק ובכל ענין חייב אפילו היכי דלת ברי היזקא וגם רמ"א סימן שפ"ו כ' שם הסמ"ע בס"ק א' דדעתו ג"כ שלא לחלק בהכי אלא דבמידי דשכיח קנסו ובמידי דלא שכיח לא קנסו ע"ש מ"מ מדברי הרא"ש גופי' שהוא כ' חילוק זה וכ' בתשובה דמוחל חייב לשלם הכל כמו שהביא הב"י סימן ס"ו א"כ ודאי מוכח כנ"ל. וגם מדברי הרא"ש הנ"ל גופייהו מוכח דחייב לשלם הכל ואין להאריך וכן אפילו הרבים חולקים שבהגה"ה סימן ס"ו סעיף ל"ב דס"ל דכל מוחל אינו חייב לשלם רק הדמים שנתן ומה שהוציא עליו לא מטעמא דלא ברי היזקא ס"ל כך אלא מטעמא אחרינא דמעיקרא זביני ריעי הוא ע"ש בסמ"ע ש"מ דשפיר הוי ברי היזקא וליכא נמי למימר דלדעת הרבים חולקים הנ"ל אין ראיה דלדידהו מאן דדאין דד"ג מחייב הדמים שנתן ומאן דלא דאין א"צ להחזיר אפילו מה שנתן ומשום הכי שפיר יהיב הרא"ש טעמא דמש"ה מחייב מחמת גרמי הדמים שנתן משום דהוי שפיר ברי היזקא דנהי שהי' טוען אקנה לעצמי אפילו הכי הי' צריך לשלם הדמים שנתן מה שאין כן אלו לא הי' ברי היזקא לא היה צריך ליתן אפי' דמים שנתן דהא ליתא דכבר הכריח הש"ך סימן ס"ו סקכ"ט בראיות ברורות דאפילו מאן דלא דאין דד"ג א"א לפוטרו מלהחזיר הדמים שנתן וא"כ ודאי אפי' אם הוי מקרי גרמא א"א לפוטרו מהדמים שנתן וא"כ מה שהוצרך הרא"ש לומר דהוי ברי היזקא היינו לחייבו בהכל וש"מ שאין יכול הלוה לטעון טענה זו ותו דהא הרבים חולקים גופייהו מחייבי עכ"פ במה שהוציא עליו והשתא תיקשי דנהי דדמים שנתן הוי שפיר ברי היזקא משום דאפי' הי' טוען לעצמי אקנה. הי' מחויב עכ"פ להחזיר מה שנתן מ"מ מה שהוציא עליו ודאי דלא הי' מחויב להחזיר לו דזה הלוה בא להפקיע כל קנינו של זה בטענה זו לעצמי אקנה ונשאר השט"ח שלו. ומה איכפת ליה במה שהוציא זה עליו. וכי הוא צוה לו ודוקא להמוחל מחייבים ממה שהוציא שבגרמתו הוציא עליו ומחייב משום גרמי רק שפטור משאר הסך משום דמעיקרא זביני ריעי. אבל מה שהוציא אף שהוא רק גרמי מחייבים אותו אבל ודאי הלוה כשהי' טוען לעצמי אקנה הי' פטור ממה שהוציא דליכא בהא אפילו גרמא כ"ש גרמי וזה פשוט וא"כ גם המוחל למה יצטרך ליתן לו מה שהוציא הרי לא ברי היזקא דשמא הי' טוען הלוה לעצמי אקנה. א"ו מוכח דגם לפ"ד הרבים חולקים לא מצי למטען לעצמי אקנה

ועוד קשה מדין יורש המוחל לעצמו עיין סימן ס"ו סעיף כ"ג די"א דאינו יכול למחול משום דהוא גופי' לגבי דידי' לאו בר מחילה הוא. והשתא נהי דמחילתו לא מהני מידי הרי זה שמוחל לעצמו ורוצ' לירש השט"ח מאביו הרי טוען בהדיא אני אחזיק לעצמי השט"ח וכשטוען כך מהני וקצת הי' אפשר ליישב זה משום דאותה שעה ס"ל דאם הי' יכול למחול לעצמו הי' פטור מדיני דגרמי כיון שמכוין לטוב' עצמו כמבו' שם ואנן לא אמרי' אלא כשטוען לעצמי אקנ' השט"ח בסך שנתת ורוצה להחזיר הדמים שנתן משא"כ זה שאינו רוצה להחזיר לו כלום אין בכלל דבריו טענה זו של המבי"ט וכן אפילו למ"ש הש"ך שם דרוב הפוסקים ס"ל דאפילו במכוין לטובת עצמו צריך לשלם מדד"ג. מ"מ אינהו ס"ל שחייב לשלם הכל ומש"ה ג"כ אין בכלל דבריו זו הטענה אלא דזה דוחק מאוד ותו דהמחבר שם שכ' ויש מי שאומר שאף לעצמו יכול למחול ובכ"מ שכ"כ דעתו כדעה ראשונה ורמ"א לא הגיה כלום והרי רמ"א כ' שם באותו הסימן אבל רבים חולקים דא"ב להחזיר רק הדמים שנתן ומשמע בודאי שדעתו לפסוק כך ומכ"ש שהוא המוחזק ולדעה זו ביורש שמוחל לעצמו לדעת רוב הפוסקים דאפילו במוחל לטובת עצמו צריך לשלם א"כ מה שמוחל לעצמו הוא ממש הטענה של המבי"ט שרוצה לירש השט"ח מאביו ולשלם מה שנתן עבורו הרי הוא אומר אחזיק לעצמי השט"ח בסך שנתת עבורו והו"ל להרמ"א להגיה שם דהעיקר כדעה זו דיכול למחול ואטו משום שאומר לשין מחילה זהו מגרע לו. והרי הוא ממש הטענה של המבי"ט ואם איתא לדינא של המבי"ט גם בזה הי' מועיל

ומדי דברי בזה זכור אזכרנו. מה שתמוה לי כעת דברי הסמ"ע הנ"ל בסימן נ"ה מ"ש שס בדעת המחבר ורמ"א לחלק. בין ברי היזקא ע"ש לענין שליש שהחזיר השטר שלא כדין השליש פעור: כ' שם דגם המחבר דעתו כן משום דלא הוי ברי היזקא יעו"ש שמבואר כך מדבריו וסותר דברי עצמו שבסימן שפ"ו שכ' דהמחבר מחייב בכל ענין ואינו מחלק כלום ורמ"א אינו מחלק בין ברי היזקא רק בין מידי דשכיח למידי דלא שכיח ואיך כתב כאן כך וצ"ע כעת ואין להאריך בזה הדרן לקמייתא שאם נפרש בכוונת המבי"ט לחלק בין היכי שטוען כך ובין היכי דלא טען קשיא כל הנ"ל

ועוד קשיא טובא מההוא דפ"ק דב"מ במצא שובר בזמן שהאשה מודה