נאות דשא כג

אמר וי"ו במקום שור"ק אף בלשון אשכנז. אבל נוהגין לכתוב זיסקינד ביו"ד עכ"ל. ופי' שם הרב הנ"ל דמוהר"נ מלובלין פליג על מ"ש תחלה דבמקומות דקורי' בחיר"ק כותבין ביו"ד משום דהוי ס"ל דבאשכנז קורי' בחול"ם ואמר מוהר"ן דגם באשכנז קורי' בשור"ק יעו"ש בסי' ב' ולפ"ז בנ"ד אין לחוש אפי' לכתחלה להצריך ב' גיטין אלא סגי בגט א' בוי"ו כיון דלדעת מוהר"ן כותבין תמיד בוי"ו אפי' במדינות אלו שקורי' ביו"ד וחותם ביו"ד ואולם פירושו של הרב הנ"ל דחוק בעיני כאשר כתבתי אליו ולעיל בסי' ג') משום דלא משמע כלל דמוהר"ן פליג על מ"ש תחלה דתליא במבטא המדינות ותו מהכ"ת יאמר מוהר"ן לשנות החתימה ומה יועיל מה שוי"ו הוא במקום שור"ק כיון דכל המדינה חותמין ביו"ד וההברה נחלקת קצת בין שורק לחיר"ק ועוד יש בו דחוקים אחרים מבוארים למעיין אכן גם הפירוש שפרשתי אני (לעיל בריש תשובה זו אות ב') דט"ס בדברי הנ"ש רק דמש"ה משנין החתימה כיון דקריאתו בפי כל העולם ביו"ד אני רואה עתה שאינו כן כיון דבא"ב של הגאון מוה' שלומצא הנ"ל מבואר שצוה מוהר"ן לכתוב בוי"ו אף שהקריאה והחתימה ביו"ד א"כ גם בדברי הנ"ש דאזיל בתר איפכא משמע עכ"פ דכותבין ביו"ד אע"פ שהקריאה והחתימה שניהם בוי"ו א"כ הדרא לדוכתי' קושי' כת"ר דהרי נשתקע וצדקו דברי כת"ר דאין שום ביאור לדברי הנ"ש גם בלא"ה פירושו של הרב הג' (בסי' ב') הנ"ל בדברי הנ"ש אין לו מקום כלל להמעיין בלשון הנ"ש כמה דברים שצריך להגיה שם וביותר שסיים אחר כל דבריו וכן כ' מהרמ"ה זיסקינד ביו"ד ואם יגיה בדברי הנ"ש כמו בלשון הגאון מוה' שלומצא א"כ מביא ראי' לסתור דהרי מתחלה כ' לכתוב בוי"ו ואיך מסכים אח"כ דברי מהרמ"ה לדבריו הקודמים

אשר ע"כ מחזיקנא לי' טבותא לכת"ר ונ"ל שהאמת כדברי כת"ר ולא יפול שום סתירה מדברי מוה' שצומצא לדברי הנ"ש דאפשר דתרי הלכה למעשה הי' לפני מוהר"ן מלובלין. והיינו דגם מוהר"ן מודה דתלוי במבטא המדינות וס"ל נמי כמ"ש כת"ר דכיון דהשמות קרובי' במבטא לא חשיב נשתקע ולכן עובד' דהג' מוה' שלומצא מיירי מדינות שקורי' בוי"ו כותבין בוי"ו אע"פ שחותם ביו"ד והכל קורין ביו"ד ועובדא שהביא הנ"ש הי' במקומות שקורי' ביו"ד כותבין ביו"ד אעפ"י שחותם בוי"ו והכל קורי' בוי"ו משום דלא חשיב נשתקע כדברי כת"ר רק דלא תיקשי אכתי יכתוב שניהם כמו בשרה שעריל מש"ה כ' דוי"ו הוא במקום שור"ק ג"כ בל"א ר"ל לא דוקא במקום מלאופים כמו בלה"ק אלא הוא ג"כ במקום שור"ק וחיר"ק ושור"ק קרובים במבטא קצת ודמי לשרה שארקא (כבר כתבתי כך בתשובתי סי' א' יעו"ש) ואע"ג דהנ"ש פסק אפי' בשארקא לכתוב שניהם וכמו שהקשיתי לעיל אות ד' י"ל בדוחק דהביא דברי מוהר"ן ואיהו לא ס"ל הכי כיון דבלא"ה סיים מו' שלומציא שאין המנהג כמהר"ן וא"כ י"ל דגם בדברי הנ"ש חסר דברים אלו דאין המנהג כמהר"ן ולפ"ז נ"ל בפשיטות בנ"ד אין לחוש כלל להצריך ב"ג רק סגי גט א' בוי"ו ואפי' מי שרוצה לחוש נ"ל עכ"פ דיעבד אם ניתן כבר בוי"ו אין לחוש כלל ואם ניתן ביו"ד נ"ל דפסול אפי' דיעבד

ט ומ"ש כת"ר באם חותם זיסקינד בלא יו"ד אחר הקו"ף אפ"ה יש לכתוב ביו"ד כמ"ש הב"ש דעדיף לכתוב מלא וכ"ה דברי רמ"א ע"כ דברי כת"ר. הנה באמת דברי הב"ש בשם המבי"ט היכא דמספקא לן אם לכתוב חסר או מלא כגון באשה שאינה חותמת וכההוא דמ"ב שהסכימו לכתוב מילכה ביו"ד מטעם זה לתקן הקריאה וכן בהלל גופי' נראה דמיירי הש"ע כשאינו ידוע איך חותם ועלי' קאי הרמ"א. וכ' דה"ה בכל מקום שיש ספק יש לכתוב דאפי' מי שדינו לכתוב חסר וכתבו מלא כשר אבל כשידוע החתימה א"כ נהי דליכא שינוי במבטא מ"מ כיון דלא מצינו בשום מקום היפוך חתימתו וכה"ג כבר נתבאר דאין משנין חתימתו כמו בשם זיינוול וכליפא. ומ"מ איני אומר זאת בדרך דבר ברור ועדיין צ"ע. מיהו יהיה איך שיהיה אם כתבו מלא כשר דל"ד לשם זיינוול דפוסל משום שינוי הקריאה משא"כ בזה ואפילו לדעת הט"ז שפוסל במי שחותם א"ע גדליא באל"ף וכתבו בוי"ו אע"ג דליכא שינוי במבטא מ"מ יש לחלק. ועכ"פ לכתחלה נ"ל דיש לכתוב כמו שחותם ודמי לפנחס כשחותם בלא יו"ד אזלי בתרי' כמ"ש ח"מ סק"ב. ואפילו הב"ש שם דפליג בהא באות פ' היינו טעמא דאין שינוי במבטא וגם מצינו להיפוך מחתימתו דבמסורת כולם מלאים משא"כ בנ"ד דלכאורה יש לכתוב חסר כמו שחותם. כן נ"ל לכאורה ועדיין צ"ע בכ"ז ולא אחריך בזה מחמת שאין ספר הג"פ לפני קצרתי דברי הצעיר והק' כו'

שאלה יא

שאלוני אבלים ובני שלשים על יאר צייט א'. שיש לו יא"צ פעם ראשונה על אמו שמתה ורוצה לומר כל הקדישים כאשר המנהג בגלילות אלו שהיא"צ בפעם ראשונה אומר כל הקדישים והאבלים הנ"ל מעכבים על ידו באמרם שפעם א' הורה להם איזה וזורה שיא"ז בפעם ראשונה אין לו עדיפות רק כמו כל יא"צ שאין לו רק קדיש שאחר עלינו כאשר המנהג עתה שהיא"צ שוה להאבלים לכל שאר הדברים רק דעדיף מינייהו שמגיע לו קדיש החשוב דהיינו אחר עלינו הא לכל דבריהם זה וזה שוין ושאלו הדין עם מי

תשובה אין ראוי להאמין על אותו המורה שהורה כך ואם אמת הוא לא טב הורה ודברים שאמר לפניכם טעות הוא בידו דאם אמור יאמר שהמנהג אשר בגלילות אלו שהיא"צ בפעם ראשונה אומר כל הקדישים הוא טעות מחמת שלא נמצא מנהג זה בשום ספר והוי מנהג בטעות אלא אין דינו רק כשאר יא"צ א"כ הרי מדינא מבואר בתשובת מהר"מ מינץ ובלבוש ובמג"א סי' קל"ב ובכל המחברים האחרונים דכל יא"צ דעלמא יש לו כל הקדישים אפי' שלא בפעם ראשון וא"כ גם זה הוא מנהג טעות שלא נמצא בשום ספר וא"כ אותו המורה תפס החבל בשני ראשין דהמנהג שסותר כל דברי המחברים שהיא"צ מגיע לו כל הקדישים והמנהג עוקר הלכה זו תפס אותו המנהג לעיקר והמנהג השני שהיא"צ הראשון מגיע לו כל הקדישים שהמנהג הזה בא לקיים דברי חכמים במקצת שיהי' עכ"פ ליא"צ הראשון כל הקדישים תפס אותו למנהג טעות אין זה אלא רעיון רוח ולענין הלכה הנה באמת דיני הקדישי' אין להם מקור ושורש לא בגמרא ולא בפוסקים הקדמונים וכל האחרונים שכתבו מדינים אלו לא כתבו אלא המנהג שראו כי אלו דינים תלוי' במנהג מקומות ולכן בהרבה מגדולי האחרונים ישתנו דינים אלו באופן שרחוקים דברי זה מדברי זה והיינו כפי שינוי מנהגם במקומותם לזמניהם כ"א כ' מנהג מקומו ושעתו. וכן מתחיל תשובת מהר"מ מינץ שהעתיק בלבוש סי' קל"ב וז"ל יש קהלות דנהיגי דחושב דוחה את האורח ויש מקומות דנהיגי דשוין הן נהרא נהרא ופשטי' וכן המג"א בסי' קל"ב סוף סכ"א וז"ל נוהגין במקצת מקומות שביום שפוסק מלומר קדיש כותנים לו כל הקדישים עכ"ל ולא ערער בדבר לומר שיהא מנהג טעות אע"פ שאינו רק מנהג קצת קהלות וגם הוא דבר חדש לגמרי שאין לו שום סמך בשום א' מהמחברים והיינו משום דכל דיני הקדישים אינו תלוי רק במנהגי המקומות (ועיי' בשו"ת כנסת יחזקאל כמה דינים מענינים אלו והוא ג"כ רק בדרך מנהג ותקנה וישתנה לפי מנהג המקומות ואין הספר כעת לפני) ומה"ט נמי מה דנהיגי עתה שהיא"צ שוה לכל הדברים עם האבנים וחולק עמהם בשוה אע"פ שהוא סותר לכל דברי המחברים אזלי' בתריה וראיתי לא' מגדולי זמנינו זה הוא הרב בעל פרי מגדים על א"ח בחלק אשל אברהם סי' קל"ב סוף סק"א כ' וז"ל. ומיהו עתה נשתרבב המנהג שאין לי"צ רק קדיש א' של עלינו ועיין א"ר בדיני קדיש כי מדינא יש לשלשים וליא"צ כל הקדישים עכ"ל הרי שגם במנהג הזה לא ערער להחזיקו בטעות רק מאחר שראה שהמנהג נעשה כך אזיל בתרי' הרי כי כל דיני הקדישים אינם תלוים רק במנהג וא"כ מכ"ש במנהג הזה שיהי' ליא"צ הראשון כל הקדישים שהוא מנהג עפ"י הדין ודאי דאזלי' בתרי' אפי' אם לא הי' רק מנהג עיר אחד או שתים מב"ש מנהג שנתפשט בכל גלילות אלו והוא עפ"י הדין הבא לחלוק עליו כל קבל די רוח יתיר' בי' ורמות רוחא דנקיט לי' ותמי' לי טובא על אותו המור' איך טח עיניו מראות שהדין בכל יא"צ שמגיע לו כל הקדישים רק שמנהגינו עוקר דין זה ממילא מה שאין מנהג בדבר נשאר אדיני' וכל זה פשוט לא הוצרכתי להאריך בזה רק להוציא מלב אותו המורה. ונראה טעם להמנהג הזה משני פנים. האחד הוא כי מדינא כל יא"צ יש לו כל הקדישים. והנה זהו מלתא דשכיחא טובא וממש בכל יום ויום יארע יא"צ אפי' בקהלות בינונית. וראו חכמי זמנינו שהאבלים ידחו מכל וכל ולא יוכלו לומר קדיש אפי' לפרקים לזאת תקנו שיחלוק היא"צ עם האבלים ויש לזה כח ביד חכמי הדורות חדא דבלא"ה. כל דיני קדיש תלוי במנהג כנ"ל ותו דאפי' במידי דממונא יש להם כח בכה"ג דניח' להו להי"צ גופייהו בתקנה זו דהא כל היא"צ הי' פעם א' אבילים שנה תמימה וניחא להו כך שיוכלו לומר קדיש אבל אם הי' היא"צ אומרים כל הקדישים לא היו האבלים יכולין לומר קדיש כלל כי יא"צ הוא מלתא דשכיחא שיש לכל אדם יא"צ שני פעמים בשנה כל ימי חייו זהו טעם המנהג שביטלו מעלת היא"צ ולהיות שביא"צ הראשון כבד מאד דין אדם עליו כי זהו פעם ראשונה שדנין אותו להעלותו ובשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל לזה הניחו אותו היא"צ אדיני' דבזה לא שייך חשש הנ"ל דהרי הוא מלתא דלא שכיחא. דזהו רק פעם א' דהיינו בשנה ראשונה ולא יותר כן נ"ל נכון טעם המנהג. ועוד טעם אחר נראה שהוא קרוב למנהג שהביא המג"א שביום שפוסקין מלומר קדיש מגיע לו כל הקדישים ונראה טעם למנהג זה כי להיות שהי' ראוי לומר קדיש כל יב"ח רק שאי אפשר משום כבוד אב שלא להחזיקו לרשע לכן בעל כרחו פוסק מלומר קדיש חודש א' שלם ומניח להאבלים קדישים של כל החודש לכן בדרך פשרה יפוי כחו יום א' קודם החודש דהיינו ביום שפוסק מלומר קדיש וביום שאחר החודש דהיינו בו א"צ הראשון וגם זה נכון

ומה"ט נ"ל ברור דאע"ג דהמנהג הוא שיא"צ הראשון אומר כל הקדישים היינו רק נגד האבלים בני יב"ח משא"כ נגד בני שלשים ויא"צ והיינו דלטעם השני שכתבתי פשיטא דהכי הוא לפי מה שראיתי בפרי מגדים סי' הנ"ל וז"ל הא דנוהגין שיש לאבל כל הקדישים ביום שפוסק מלומר קדיש היינו באין בן שלשים ויא"צ עי' אלי' רבה בדיני קדיש אות א' עכ"ל. וא"כ הרי לטעם שני הנ"ל לא עדיף יא"צ הראשון מן