נאות דשא רד

דשוין תמיד ליחיד מומחה וא"כ אי יש כח למומחה לומר יפה דנתי אפי' בלי קבלה קשיא אהש"ך איך פסק שם בסקט"ו דג' וקבלינהו חייבין ג"כ לשלם עפ"י דברי מהר"מ דבג' לא מהני הקבלה וקשה נהי דכך מ"מ יאמרו שדנו יפה כמו מומחה בלי קבלה דהיה פטור אי לאו טעמא דהגיס ובג' דליכא טעמא דהגיס למה לא יאמרו שדנו יפה א"ו דדוקא בקבלה יפה כח הדיין לומר יפה דנתי אבל במומחה לבד בלא הקבלה א"צ לטעמא דהגיס כלל וה"ה בג' הדיוטות אפילו בקבלינהו לפ"ד מהר"מ דהקבלה בג' כמאן דליתא ודו"ק. מיהו לפי פי' הראשון ודאי צ"ל דטעמא דהירושלמי גם במומחה לבד הוא משום הגיס דעתו דאל"כ אין טעם לחייבו כיון דלא דאין דד"ג. ולפ"ז בג' הדיוטות אפילו בלי קבלה פטורים כיון דליכא בהו טעמא דהגיס רק שהש"ך פוסק דחייבין אפילו בקבלה היינו לדידן דדיינינן דד"ג ופשוט. הפי' השלישי הוא הפי' הראשון שבסקט"ו והוא פי' השני שבסקכ"ט דכל היכי דקם דינא לא קשיא ליה להירושלמי כלל על חיוב התשלומין דחייב לשלם לו ע"י שגרם לו היזק כמו במראה דינר רק דקשיא ליה להירושלמי באינו מומחה אף שקבלוהו מ"מ כיון שהיא הדיוט אין שם ב"ד עליו כלל מדוע קם דינא ולכן אמר שקנס הוא עבור שהגיס דעתו ובמומחה ולא קיבלו או בג' הדיוטות ולא קיבלו להרח"ש או אפילו בקבלו להש"ך בסקט"ו בלא"ה חייבים לשלם משום דהתם לא צריך כלל לטעמא דהגיס אלא דכיון שהם ב"ד קם דינא וממילא משלמין כ"ז יצא לנו מדברי הש"ך וכמש"ל בביאור דבריו

ממילא דבנ"ד לפי' הראשון קם דינא וחייב לשלם לדידן דדיינינן דד"ג וחייב אעפ"י דליכא טעמא דהגיס ולפי' השלישי יהיה בנ"ד חוזר הדין ואם א"א לחזור ישלם וכאשר ביארתי כ"ז באורך לעיל (בד"ה אמנם בסופו ע"ש) מיהו לפי' השני יש לדון בדבר איך והיה הדין בנ"ד דלכאורה י"ל דכיון דליכא בנ"ד טעמא דהגיס כיון שהי' אנוס ומוכרח לדון יחידי א"כ ראוי לומר שיהיה קם דינא ופטור מלשלם משום שיאמר יפה דנתי. ולכאורה י"ל דאפ"ה חייב לשלם עפ"י דברי התמים דעים סימן ר"ז והבאתי דבריו בתשובה א' ולעיל בסימן נ"ז בריש התשובה) שהקשה למה אמרינן בשיקול הדעת קם דינא וישלם מביתו והלא אותו כח עצמו שיש להבע"ד שא"צ להחזיר מה שלקח משום שאומר הראו לי בפי' דשלא כדין דנני ואחזיר ואם לאו לא אחזיר הדיין נמי יאמר כך הראו לי בפי' דשלא כדין דנתי ואשלם ואיך יחייבו להדיין יותר מהבע"ד ותירץ שהדיין מודה שטעה והוא חכם ויש בו יראת שמים לכן משלם וה"ה אם הבע"ד מודה כך חיוב להחזיר אלא שסתם בע"ד אינו חכם עכ"ד וא"כ י"ל גם בדברי הירושלמי כך דמה שהוצרך לטעם הגיס דעתו היינו כדי שלא יאמר הדיין יפה דנתי והיינו כשאומר כך וכקושיות הת"ד משא"כ היכי שמודה שטעה ל"צ כלל לטעמא דהגיס וכתירץ הת"ד וא"כ בנ"ד שמבואר בלשון השאלה שהדיין מודה להרב שטעה א"כ חייב לשלם ומ"מ נ"ל שאין הדבר כך חדא דדברי הת"ד הללו לא נמצאו בשום פוסק וא"א לחייב ממון עפ"ז ותו דאדרבא לפי דברי הת"ד מוכח טפי דפטור הדיין דהא למה שרציתי לומר דטעמא דהגיס לא הוצרך הירושלמי אלא היכי שאומר שיפה דנתי. אבל כשאומר שטעה חייב א"כ יהי' הת"ד סותר להירושלמי דהת"ד מוקי להא דאמרינן ישלם מביתו במודה ואז אפילו לא הגיס וא"כ למה הוצרך הירושלמי לטעמא דהגיס ולהירושלמי דהטעם משום שהגיס א"כ חייב אפי' באומר יפה דנתי ואיך פסק הת"ד דבאומר יפה דנתי פטור אע"כ דכך הוא פשטן של דברים להת"ד דבשיקול הדעת קם דינא ואין התובע צריך להחזיר. ופשיטא דאפילו שותק ואינו טוען הראו לי כו מ"מ פסקינן קם דינא משום דמצי למימר הכי וכיון שהוא מוחזק חנן טענינן עבורו קים לי וע"ז הקשה להירושלמי דא"כ גם בעד הדיין נטעון אנן דלמא יפה דן כיון שהוא מוחזק ואהא משני דאנן אין טוענין עבורו משום שקנסוהו על שהגיס דעתו וע"ז הקשה הת"ד דנהי דקנסינן לי' ולא מעיינינן בזכותי' למטען עבורו מה דמצי למטען מ"מ היכי שהוא עצמו טוען ועומד וצווח הראו לי אין שייך לקנס בזה לכן תירץ דמיירי דמודה שטעה רק דהודאתו ג"כ לא מהני דמ"מ לענין תשלומין כיון דאין הטעות מתברר א"צ לשלם דאטו כל מוחזק הטוען קים לי אם הוא עצמו חכם ודעתו נוטה יותר להיפוך מדעת הפוסק ההוא מ"מ כיון דאיכא מי שפוסק כך מצי למימר קים לי ופטרי' לי' לכן צריך טעם הירושלמי מפני שהגיס דעתו (ק"ק דלפ"ז איך כ' הת"ד דה"ה אם הבע"ד מודה כך חייב לשלם והלא בבע"ד ליכא טעמא דהגיס ויוכל לומר קים לי וי"ל כיון דבסוגיין דעלמא כאידך לח מצי בשום פעם למטען קים לי רק דע"י הוראת הדיין נתחזק דעת זו עד שיוכל לומר קים לי כמבואר בש"ך שם סימן כ"ה בסוף הסימן ממילא כשהבע"ד חכם ומבין שטעה הדיין הו"ל דיני' כמאן דליתי' ואיך נטעון להבע"ד קים לי ע"י הוראות דיין זה כיון שהוא עצמו יודע שההוראה בטעות היתה משא"כ כל שאין הבע"ד מודה שטעה הדיין אז נתחזק דין זה ע"י הוראת הדיין וקם דינא ואז שפיר דאף שהדיין עצמו מודה שטעה מ"מ כיון שחין אנו מחזירין הדין משום שאין בנו כח לברר הטעות ח"כ נטעון בעד הדיין קים לי ואין סברא כלל לחייבו אי לאו משום טעמא דהגיס ודוק) א"כ הרי מבואר לפ"ד הת"ד דאפי' היכי שמודה הדיין שטעה מ"מ אינו חייב רק משום שהגיס ודו"ק כי כל זה ברור ממילא דבנ"ד כיון דליכא טעמא דהגיס קם דינא ופטור מלשלם אע"פ שמודה שטעה הנה נתבאר לנו דנ"ד תלוי בג' פירושים הללו דלפי' הראשון שהחזיקו בו הש"ך וכ' בסקט"ו וס"ק כ"ט שהוא עיקר קם דינא וחייב הדיין לשלם ולפי' הב' קם דינא ופטור מלשלם ולפי' הג' הדין חוזר והיכי דא"א לחזור ישלם הדיין

ולפ"ז לכאורה דינא הכי דהדין אינו חוזר וא"צ התובע להחזיר משום שיכול לומר קים לי כפי' הראשון או כפי' השני והדיין פטור ג"כ משום שיאמר קים לי כפי' הג' ויחזיר לך הבע"ד או קים לי כפי' הב' ואפילו היכי שאי אפשר לחזור דאז לא מצי למימר קים לי כפי' הג'. כיון דגם לחותו הפי' חייב. וכן אפילו אם הבע"ד כאן ואפשר בחזרה מכל מקים י"ל דחייב משום דכיון דהתובע אומר קים לי הו"ל כא"א בחזרה וחייב מכל מקום יוכל הדיין לומר קים לי כפי' הב' דקם דינא ואני פטור מלשלם אף על גב דגם לאותו הפי' השני פטור הדיין הוה רק משום קים לי דיאמר קים לי שיפה דנתי ואם כן מחולקים פירושים הללו אם יכול לומר קים לי מ"מ יוכל לומר קים לי כדעת האומרים דיכול אני לומר קים לי ואע"ג שהש"ך כ' על פי' הראשון שהוא עיקר בעיניו מ"מ מאחר שלא הכריע הש"ך מכח ראיו' לדחות פירושים האחרים שפיר יכול לומר קים לי כפירושים האחרים כך נ"ל לכאורה. (אכן איני יודע היכי דאיכא פלוגתא אי מצי למימר קים לי איך נידייני' אי נימא דיכול לומר קים לי כדעת האומרים דיכיל לומר קים לי ואין ספרים לפני כעת ומההוא שהביא במסגרת השלחן ס"ס כ"ה בדיני קים לי בשם כה"ג היכי דאיכא פלוגתא אם הוא מוחזק או לא לא מצי למימר קים לי אין ראיה כ"כ דהתם שאני שהפלוגתא הוא אם נקרא מוחזק כלל וגרע מהיכי דהוא ודאי מוחזק רק שמחולקים אי מצי למימר קים לי ועיין כי אם נאמר דבה"ג נמי לא מצי למימר קים לי אז בנ"ד אין הדיין יכול לומר קים לי כפי' הב')

אולם נ"ל דהש"ך שהכריע וכ' דנראה לו עיקר כפי' הראשון לא מסברא בעלמא כ"כ אלא מסתמא היה לו ראי' להכרעתו ולכן נחזי אנן להבין ולהכריע בזה ואמינא דפי' השלישי א"א לאומרו כלל דהא הצעת דברי הירושלמי הובא בש"ך סק"ל אות ד' דמייתי התם ההוא דשנים שדנו אין דיניהם דין ופריך ממתני' דמה שעשה עשוי ומשני בקבלו ופריך עלי' אמאי משלם מביתו וכל דבריו הוא כבש"ס דידן רק שהירושלמי האריך יותר בקושי' זו ופריך על מה דמוקי בקבלוהו במה אנן קיימים אי כשטעה בדבר משנה למה מה שעשה עשוי ואי בש"ה למה ישלם מביתו ומשני דמיירי בקבלו ע"מ לדון דין תורה וטעה בש"ה מש"ה מה שעשה עשוי מפני שטעה בש"ה וישלם מביתו משום שהגיס דעתו עכ"ד הירושלמי הרי מבואר דלא הוצרך לטעמא דהגיס רק על התשלומין אבל על קם דינא לא קשיא לי' כלום דהא הכי אמר בהדיא מה שעשה עשוי מפני שטעה בש"ה הרי בהדיא דאפי' קודם שחידש הסברא דהגיס אתי לי' שפיר מה שעשה עשוי וכן בדברי המקשה מבואר יותר כך דהא קאמר אי בטעה בד"מ למה מה שעשה עשוי ואי בש"ה למה ישלם ואם איתא דמאי דפריך בש"ה למה ישלם היינו כפי' השלישי דלא הו"ל לשלם ע"י שהדין חוזר א"כ כ"ש בטעה בד"מ דקשה קושי' זו למה אין הדין חוזר ומאי קאמר ואי בש"ה למה ישלם משמע דאלו בד"מ לא קשה קושי' זו א"ו הדבר כפשוטו דתי בד"מ פריך למה מה שעשה עשוי ואי בש"ה אז ניחא מש"ע רק למה ישלם והיינו כקושיות ש"ס דידן דפריך א"ה אמאי ישלם ואהא משני כתירץ ש"ס דידן שקבלוהו לדון ד"ת הרי מבואר דאפילו המקשה דלא אסיק עדיין אדעתי' סברא דהגיס הוי ניחא לי' דבש"ה קם דינא ותו דאי כפי' השלישי דהא דפריך מה אנן קיימי היינו ממש קושייתו הראשונה למה מש"ע ודאע"ג דמשני לי' דמיירי שקבלוהו מ"מ לא הוטב בעיני זאת אלא דכיון דב' שדנו אין דיניהם דין מש"ה אע"ג דקבלוהו אין עליו שם ב"ד ולא הוי לן למימר מש"ע א"כ מה האריך כ"כ בקושייתו השני' הא זהו עצמו קושייתו הראשונה ולא הי"ל לומר רק כי קבלוהו מאי הוי הא לא הוי ב"ד ואין צורך להאריך בדחיית פי' זה כי המעיין יראה שא"א להעמיס כלל פי' זה בדברי הירושלמי בשום אופן ונ"ל ג"כ דפי' הב' הוא דחוי לגמרי דאי נימא דס"ל לה להירושלמי דכיון דקם דינא מחמת שאין הטעות מבורר יכול גם הדיין לומר יפה דנתי א"כ הא מלתא לא תליא כלל בקבלה אלא דכל היכי דקם דינא יכיל הדיין לומר כך וכמו שבאמת התמים דעים שהבאתי לעיל הוקשה קושייתו בכל דוכתי דקם דינא כגון במומחה ולא קיבלו וכה"ג וא"כ מאחר דהירושלמי לא מצא טעם רק משים הגיס קשה במומחה ולא קבלו למה ישלם וכ"ת דגם במומחה שייך הגיס כדברי ש"ך ס"ק י"ד אות ח' אכתי קשה א"כ איך כל הפוסקים פה א' אומרים דג הדיוטות דינן כדין יחיד מומחה או דגרע מנייהו (לש"ך סקט"ו) וקשה דהא ג הדיוטות עדיפי דהוי לן לפוטרו אפי' בלי קבלה משום דיכולים לומר יפה דננו כיון דליכא בהו טעמא דהגיס א"ו הדבר ברור דאין התחלה כלל לומר יפה דנתי וכמו שכתבתי לעיל רסי' נ"ז כיון דהיכי דסוגיין דעלמא כאידך לא מצי למימר קים לי ממילא אין מקום להדיין לומר יפה דנתי רק דהבע"ד א"צ להחזיר מחמת דקם דינא וכיון שהיא מוחזק עפ"י הדין א"צ להחזיר אבל הדיין שאינו מוחזק רק עפ"י עצמו פשיטא דלח מצי למימר יפה דנתי וזהו דבר ברור ומש"ה א"א לפרש כלל דברי הירושלמי כפי'