נאות דשא רה

השני משום דאין מקום כלל לומר יפה דנתי וכנ"ל (אמת דכתבתי לעיל בד"ה יצא) בכוונת הש"ך בהאי פירושא דאין מקום לומר יפה דנתי רק בקבלה ע"ש בדברינו אבל הוא באמת דבר שאין הדעת סובלתו כלל הוא דמה ענין זה לקבלה ואם בקבלו מצי למימר יפה דנתי ה"ה במומחה או בג' הדיוטות וא"כ קשיא כנ"ל למה בג' הדיוטות ישלמו הא ליכא טעמא דהגיס ומש"ה דחה הש"ך פי' זה מהלכה והדין עמו וכאמור דהא נדחה מדברי כל הפוסקים כיון דכולם מסכימים דג' הדיוטות בלי קבלה ישלמו ולדעת קצתם אפילו בקבלה וכמו שהביא ש"ך סקט"ו א"כ מוכח דלא מצי כלל למימר יפה דנתי אפי' היכי דליכא טעמא דהגיס וגם מהירושלמי גופי' נדחה האי פירושא דאי נימא דקושייתו הוא דהו"ל לפטור עבור שיאמר יפה דנתי א"כ מאי ענין קושיא זו על מ"ד ב' שדנו אין דיניהם דין ולמאי דמוקים בקבלו והלא קושיא זו קשה בפשיטות על המשנה דאיך תני מש"ע וגם ישלם דחלו תרתי סתרן אהדדי דאם מש"ע יאמר גם הדיין יפה דנתי והמעיין היטב יראה עוד כמה קושיות נופלים על אלו הפירושים לבד מהפירוש הראשון דלית לי' פרכא והצעת הירושלמי כך הוא דמשום דס"ל דלא דיינינן דד"ג אלא היכי דאיכא טעם למקנסי' מש"ה למ"ד ב' שדנו דיניהם דין אלא שנקרא ב"ד חצוף לא הוי קשי' לי' אמתני' משום דמיירי שיחיד דן בכפי' ומש"ה איכא טעם למקנסי' לשלם על שדנה דיחיד ובכפי' דהא אנו קוראים אותו עבור זה ב"ד חצוף מש"ה קנסינן לי' משא"כ למ"ד ב' שדנו אד"ד וע"כ דמתני' מיירי בקבלו מש"ה פריך דכי קבלו א"כ אמאי ושלם מביתו הא ליכא טעם כלל למקנסי' ואפי' משום מה דדן יחידי ליכא טעם למקנסי' אם הבעלי דינים קבלו אותו לבדו דוקא שידון יחידי ביניהם ומה חציפות יש כאן לקונסו לכן הוצרך לתרץ שקבלוהו בפי' ע"מ לדון ד"ת ומש"ה כיון דהוא אינו מומחה הרי זה חציפות וגסות דעת שקיבל ע"ע לדון ד"ת ביחידי וה"ה במומחה ולא קיבלו חייב ג"כ מה"ט דאין לו לדון יחידי בלא כפי' כדברי הש"ך בסקי"ד אות ח' וממילא להירושלמי בג' אפי' בלא קבלה י"ל דפטורים דלא שייך בהו טעמא דהגיס אלא דאנן לא קיי"ל בהא כהירושלמי אלא דיינינן דד"ג וכל שגורם היזק חייב לשלם אפילו אי ליכא טעמא למקנסי' כלל מש"ה בג' ולא קבלום ולקצת פוסקים אפילו בקיבלם חייבים לשלם. ובזה מיושב היטב הצעת הירושלמי ולכן כ' הש"ך דהעיקר כפי' הראשון אמת דגם פי' זה הראשון אית לי' פירכא קצת והוא דקשיא לי בדברי הירושלמי דאמר במה אנן קי ימים אי כשטעה בדבר משנה למה מש"ע ואי בש"ה למה ישלם משמע דאי הוי מיירי בדבר משנה לא קשה למה משלם רק על מש"ע קשה אבל על התשלומין א"ש והרי בקצרה הו"ל להקשות בין אי מיירי בד"מ ובין בש"ה למה ישלם הא אין טעם לקונסו כיון דקבלוהו וקושיא זו כ"ש דקשה יותר לפי' השלישי אבל לפי' השני ניחא דהקושיא הוה למה ישלם הלא יוכל לומר יפה דנתי ומש"ה אי הוי מיירי בד"מ הוי א"ש דאין יכול לומר יפה דנתי כיון שהטעות מבורר ולא קשיא ליה רק למה מש"ע דכל טעות בד"מ אין כאן דין כלל אפילו מומחה וקבלו וע"כ דמיירי בש"ה לכן פריך למה ישלם יאמר יפה דנתי וא"ש אבל לפי' הראשון קשה ומיהו אי משום הא אין לדחות פי' הראשון משום דנוכל לומר דאי הוי סברא דגם בד"מ קם דינא ראוי לקונסו משום דכל טעות בדבר משנה דבר פשוט הוא והו"ל האי דיינא פושע והרי בעל המאור והרשב"א אומרים לפטור את הדיין בטעות בד"מ היכי דא"א בחזרה משום פשיעותא דבע"ד דהו"ל לשיולי ולגלוי טעותא אע"ג דסתם בע"ד אינו חכם כדברי תמים דעים הנ"ל אפ"ה חשבינן לי' לפשיעותא ופטור הדיין משום דעל עיקר הדין הינו חייב כיון דהדר דינא והאכילה לכלבים הוי הבע"ד פושע א"כ מכ"ש דמה"ט יש לנו לחייב ולקנוס את הדיין אי הוי סברא לומר דבדבר משנה קם דינא ראוי הדיין שיתחייב על שפשע וקנסינן לי' מש"ה קאמר הירושלמי דבד"מ ודאי לא מיירי דא"כ קשיא מש"ע אע"כ בש"ה וא"כ מדוע יש לקונסו וא"ש נמצא דעל פי' הראשון ליכא שום קושיא משא"כ על פירושים אחרים קשיא הנך קושיית דלעיל מש"ה כ' הש"ך דהראשון עיקר ובודאי דהכי הוא לדינא דנדחו פירושים האחרים בהלכה וקם פירוש הראשון וממילא דאחר שהכרענו בהכרעה מוחלטת דכוונת הירושלמי כפי' הראשון וכהכרעת הש"ך והפירושים אחרים לא כ' הש"ך רק בריהטא ולפלפולא בעלמא וכאשר ראה הש"ך בעצמו דא"א לאומרם כלל באמת לכן כ' בעצמו שהראשון עיקר א"כ פשיטא דלא מ"ל קים לי כפי' השני או השלישי וא"כ בנ"ד אע"ג דליכא טעמא דהגיס מ"מ מש"ע והדיין חייב לשלם ואין יכול הדיין לומר קים לי כפי' השני או השלישי משום דאותן הפירושים אינם להלכה וכאמור

ואע"ג דאכתי יש ליישב לכאורה פירוש השלישי דלא תקשי עלי' כל הקושיא שהקשיתי ונאמר דבאמת מודה הירושלמי דבקבלו ואינו מומחה הוי עלי' ג"כ שם ב"ד וכדברי הש"ך דאין אחר הקבלה כלום וקם דינא ולא קשה לי' להירושלמי רק כקושיות הש"ס דידן דאי בקבלוהו למה ישלם אבל על מש"ע לא קשיא ליה כלום רק דבתר דמשני דמש"ה משלם כיון שקבלוהו בפירוש ע"מ לדון דין תורה אז הוקשה לו להירושלמי דא"כ למה מש"ע דכיון דהקבלה הי' על תנאי לדון ד"ת והוא טעה הו"ל הקבלה כמאן דליתא וכמ"ש בש"ך בסק"ל והו"ל כיחיד שדן בלי קבלה והדרי קושי' לדוכתי' למ"ד ב' שדנו אין דיניהם דין מש"ה הוצרך הירושלמי לחדש מטעם משום קנס על מה שהגיס דעתו קנסוהו דאין הדין חוזר וכאשר תעיין תראה שבזה נתיישב כל מה דהוי קשיא לן על אותו הפי' ובזה יהי' מיושב ג"כ מה דבש"ס דידן לא הוצרך לטעמא דהגיס והיינו משום דש"ס דידן לשיטתי' אזיל שמחולק בהא עם הירושלמי דהירושלמי ס"ל דקבלו סתם לא מצי למימר כי קבלנו אדעתא למידן דין תורה והו"ל לומר שפטור מלשלם והוצרך לאוקמי שקבלו בפי' לדון דין תורה ומש"ה קשיא לי' דא"כ נתבטלה הקבלה כשטעה ולמה מש"ע מש"ה הוצרך לטעמא דהגיס משא"כ ש"ס דידן דמוקי בקבלו סתם ואפ"ה חייב לשלם מטעמא דמצי למימר כי קבלנו אדעתא דלדון ד"ת וטעם זה הוא רק על התשלומין אבל הקבלה לח נתבטלה וככל מ"ש הש"ך בסק"ל ומשום הכי אין הדין חוזר הפילו בלי טעמא דהגיס ואתי שפיר ואם כן לכאורה יש פנים לפי' השלישי ותקשי לן אהש"ך מדוע דחה אותו הפי' והכריע כפי' הראשון. הנה יש לפלפל בזה הרבה ולסתור גם זאת אלא שאין רצוני לפלפל בזה כי אין אנו אחראין כלל לדחות פי' זה לפי שאין בזה כלל נ"מ לנ"ד דאפילו אם נאמר שיהי האמת כפי' הזה עכ"פ מודה הירושלמי דדוקא בקבלו בפי' ע"מ לדון דין תורה אז צריכין דוקא לטעמא דהגיס אבל בסתם קבלה מודה דקם דינא אפי' בלאו טעמא דהגיס מש"ה בנ"ד כיון דהי' סתם קבלה אין הדין חוזר וחייב לשלם ותו נ"ל לומר בקצרה בלא כל פלפולינו הנ"ל דמאחר דבש"ס דידן לא קאמר כלל טעמא דהגיס מש"ה שפיר קאמר הש"ך דפי' הראשון עיקר דטעמא דהגיס שכתבו הרא"ש והטור לאו דוקא הוא משום דש"ס דידן פליג אירושלמי מדלא אשתמיט בחד דוכתא לבאר האי טעמא וממילא יצא לנו מכל הנ"ל דבנ"ד אע"ג דליכא טעמא דהגיס מ"מ מש"ע וישלם הדיין מביתו

מיהו אכתי קשיא לי על דברי הש"ך דשפיר אפשר לפרש דברי הירושלמי כפי' השלישי ולא תקשי עלי' שום קושיא והוא דהא אע"ג דס"ל להש"ך דאינו מומח' וקבלוהו הוי ב"ד וקם דינ' אפילו בלא טעמא דהגיס מ"מ מודה היכי דיש גדול להחזירו הי' הדין חוזר אי לאו משום טעמא דהגיס בין בקבלו לבד בין במומחה לבד וכמ"ש הש"ך בס"ק י"ד אות ח' ע"ש והשתא יש לפרש דברי הירושלמי כפי' השלישי ולא תקשי עלי' שום קושיא ואפילו הקושיא שהקשיתי לפי' הראשון (לעיל בד"ה אולם נ"ל) בלשון הירושלמי דאמר אי בטעה בד"מ כו' משמע דחי הוי מיירי בד"מ לא הוי קשיא על מה דמשלם מביתו ע"ש בדברינו גם קושיא זו לא תקשי והוא ע"פ מ"ש הש"ך סקי"ד אות ו' דכל אינו מומחה כשטועה בש"ה מסתמא מיירי ביש גדול דאל"כ מנא ידע דטעה והיינו דוקא בש"ה אבל בד"מ ודאי דאפילו באין גדול יוכל להתברר לו שטעה דרמי' אנפשי' ומדכר שטעה וכמו במומחה בטעות בש"ה שכ' הש"ך דהוא אפילו באין גדול משים דרמיא אנפשי' ומדכר שטעה ה"ה באינו מומחה לענין ד"מ משום דטעות בד"מ הוא דבר פשוט ושוה בו אינו מומחה ומומחה וזה פשוט וא"כ שפיר נפרש כפי' השלישי דקשיא לי' להירושלמי למה אין הדין חוזר אע"ג דיש עליו שם ב"ד כיון שקבלוהו מ"מ כיון דמיירי בש"ה א"כ יש גדול ולמה אין הדין חוזר ומש"ה אמר מעיקרא במה אנן קיימין אי בד"מ ר"ל דאז לא הוי קשה קושי' זו משום די"ל דמיירי באין גדול וק"ל ומש"ה הוצרך לתרץ טעמא דהגיס וקנסוהו שיתקיים הדין ולא יחזירנו הגדול וא"ש נמי מה דפריך קושי' זו על מ"ד ב' שדנו אד"ד משום דבל"ז ידע די"ל דכיון דהן ב"ד חצוף קנסוהו שלא יחזירום הגדול מה שאין כן השתא דצריך לומר דמיירי בקבלו למה לא יחזירנו הגדול והוצרך לתרץ דכיון דקיבלו בפירוש על דין תורה והגיס דעתו וא"ש כל דברי הירושלמי וא"כ קשה מדוע דחה הש"ך פי' זה השלישי מהלכה אכן באמת דזה לא קשה כלל דאי אפשר לפרש הירושלמי כך מחמת הקושיא שהקשיתי (לעיל בד"ה הנ"ל) דאיך קאמר ואי בש"ה למה ישלם משמע דעל מש"ע לא קשיא לי' וכן בלשון המתרץ דקאמר מש"ע לפי שטעה בש"ה וישלם מביתו לפי שהגיס משמע דמש"ע ניחא אפילו בלי טעמא דהגיס ותו דהא מסיק הש"ך שם בסקי"ד אות יו"ד דבאינו מומחה בלא"ה אין הדין חוזר עפ"י גדול משו' שיוכל התובע לו' שהדיין אינו מבין דברי הגדול ומה שהוצרך הרא"ש לטעמא דהגיס הוא רק על התשלומין דבהא לא סגי טעמא דאינו מבין דברי הגדול משום שהדיין שהוא מוחזק יכול לומר אני מבין יפה דברי הגדול מש"ה הוצרך הרא"ש לטעמא דידיה ע"ש וממילא תו א"א לפרש בכוונת הירושלמי כפי' השלישי שהוצרך לטעמא דהגיס בכדי שלא יחזיר הדין דהא בלא"ה אין הדין חוזר וא"ש לפי שאינו מבין דברי הגדול ע"ש

אלא אי קשיא לי הא קשיא לי דנהי דהוצרך הש"ך לפרש הירושלמי כפירושו הראשון דלא אמר הירושלמי טעמא דהגיס רק על התשלומין מ"מ לא הוי צריך לפרש משום דלא דאין דד"ג ומוציא את דברי הירושלמי מהלכה משום דאנן קיי"ל דדיינינן דד"ג וגם הוצרך לו דהרא"ש וטור שכתבו טעמא דהגיס הוא לאו דוקא וגם קשה מ"ק אי בטעה בד"מ למה מש"ע כו' דמשמע דאם הי' יכול לאוקמי בד"מ הוי ניחא מה שמשלם מביתו וכמו שהקשיתי לעיל (בד"ה אולם נ"ל) והוצרכתי לדחוק שם הרי כמה מהדוחקים יש לפי דרכו וקשה מדוע לא נפרש הירושלמי כהנ"ל דהוקשה לו אי מיירי בש"ה א"כ ודאי יש גדול כיון דאינו מומחה שידע שטעה אע"כ דיש גדול א"כ נהי דמש"ע א"ש משום שיאמר התובע שאין הדיין מבין דברי