נאות דשא קסו

כיון דמתחלתן נעשו בהכשר ואח"כ בהיותו כסות לילה לא היה פסול וציצית עצמן רק שהי' שלא לצורך וביררנו שפיר דכה"ג ס"ל להב"י והט"ז ומ"א דליכא תולמ"ה וא"כ אין לחוש כלל ומכ"ש בזה שאין בו חשש רק לשיטת הרא"ש משא"כ לשיטת הרמב"ם דכסות לילה שלובש ביום חייב בציצית דלדידי' בלא"ה ליכא בהא חשש תולמ"ה ממילא כיון שכבר נתברר לנו דבה"ג שתחלתו בכשרות כ"ע מודו דליכא תולמ"ה א"כ בכה"ג אין שום מיחוש כלל בעולם והנה החילוק זה שבררתי לענין אם מתחלתו נעשה בהכשר בין היכי שהציצית נפסלו מצד עצמן שאירע בהם פסול ובין היכי שהפסול מצד אחר עיין בלבוש סימן כ"ג דמפקפק קצת בזה והובא דבריו במג"א שם ועכ"פ בזה אינו חולק כי אדרבא דעתו שם נוטה דאפילו אם הפסול בגופן מ"מ ליכא בהו תולמ"ה ומ"מ בהא ודאי א"א לסמוך עליו מאחר דמבואר להיפוך בדברי הב"י והאחרונים ותו דבסימן תרכ"ו חזר הלבוש והודה בזה והביא ראי' מטפת דיו שנפלה על האות דאין מועיל גרירה משום חק תוכת (דזה הוי כמו תולמ"ה) אע"ג דמתחלה נעשה בהכשר והיינו משום דהטפה מקלקלת האות עצמו ונתערב בו ונתבטל עשייתו הראשונה יעו"ש בלבוש והוא ראי' נכונה לכן כל הנ"ל הוא ברור להלכה בלי שום פקפוק. ועתה אחרי שהגיעני עד כה אשיב לך על אשר

שאלה ס"ה

שאלת באחד שהיו לו טלית קטן ואח"כ קנה אחרת נאה הימנו ויחד הראשון ללילה ואח"כ נקרע לשנים וחזר ותפרו ואח"כ מכר את השני' וחזר ויחד את הראשונה להיות מיוחד ליום ולילה ואמרת מה דינו של טלית קטן זה אי אית בי' תעשה ולא מן העשוי

הנה מאשר כבר ביארנו יובן דמחמת היחוד שיחדו ללילה לא אמרינן בי' תולמ"ה כיון שהי' מתחלה כסות יום ונעשה בהכשר ואי משום שנקרע וחזר ותפרו כבר מבואר תוך דברינו דלהט"ז פסול אפילו אם בכל א' יש בו שיעור להתעטף וצריך לעשות הציצית מחדש ולהמ"א אפי' אם אין בהם שיעור להתעטף אפ"ה ליכא תולמ"ה כיון דמעיקרא הי בהכשר ודוקא ממ"א לא יביא אמה על אמה ובה תכלת משום דלגבי בגד זה הוי תחלת עשייתו בפסלות אבל אלו הי' בגד א' כשר אבל הט"ז ס"ל דכל שנקרעו לגמרי שלא נשאר שום חבור הו"ל כאלו מעולם לא הי' מחובר כלל וכבר נתבאר כ"ז באר היטב בדברינו נמצא דבר זה תלוי במחלוקת הט"ז והמ"א ממילא דודאי ראוי להחמיר כדברי הט"ז שאין כאן שום הפסד שיתיר הציצית ולחזור ולקושרן ומ"מ הרוצה לסמוך על המג"א אין מזחיחין אותו בפרט שכן פסק הד"מ הובא בט"ז שם סימן ט"ו סק"ג ע"ש ומכ"ש בזה שהי' אז כסות לילה דבלא"ה לדעת כל הפוסקים פטור מציצית כיון שהוא מיוחד ללילה וגם לובשו בלילה זולת לפעמים שמתאחר על היום ופטור עכ"פ לדעת הרא"ש לכן אין להחמיר כ"כ

אולם נ"ל דבנ"ד כ"ע מודי דאיכא בי' תולמ"ה והוא לפי מה שבארתי בסימן ס"ג (בד"ה הנה בארתי) דהמ"א מודה להט"ז בטלית שנחלק ובכל א' יש בו שיעור להתעטף דהוי כאלו הציצית מבגד אחר לגמרי יעו"ש בדברינו שהוכחתי זה בבירור ממ"ש המג"א שם וכ"מ בסעיף ג' ע"ש משא"כ היכי דלא נשאר בו שיעור להתעטף ס"ל להמג"א דלא דיינינן ליי כאלו הי' מבגד אחר ע"ש רק דאפ"ה מכשיר המג"א אפי' אם נשאר בו שיעור להתעטף משום דס"ל להמג"א דטעמא דהרא"ש לבד אינו פוסל רק מועיל לענין דהוי תולמ"ה ולא אמרינן שהי' תחלתו בהכשר משום דלגבי בגד זה הוי מעיקרו בפסול ממילא היכי דיש בו שיעור להתעטף אע"ג דהו"ל מבגד אחר מ"מ הא ליכא בי' תולמ"ה והיכי שלא נשאר בו שיעור אע"ג דאית בי' תולמ"ה מ"מ לא חשיב כאלו הוא מבגד אחר והוי תחלתו בכשרות כ"ז מבואר בדברינו שם ממילא בנ"ד אם הי' בו שיעור להתעטף איכא בי' תולמ"ה מחמת כסות לילה דליכא למימר דהיה תחלתו בכשרות דהא בבגד זה הי' תחלתו בפסול דהא תפרו בהיותו כסות לילה ממילא כל ציצית שבחלק הא' הוי לגבי חלק השני תולמ"ה וצריך להסיר כל הד' ציצית ולחזור ולקשרן ודוק היטב

אולם אם בעת שנחלק לא' הי' בכ"א שיעור להתעטף דאם לא הוי כאלו הוא מבגד אחר ותולמ"ה ליכא בי' מחמת שהי' תחלתו בהכשר אזי גם מה שהי אז כסות לילה אינו חזיק כיון שהי' תחלתו כסות יום ממילא זהו העולה מכל פלפולינו לדינא דאם הי' בו בכ"א שיעור להתעטף בעת שנחלק אזי לכ"ע הוי תולמ"ה ואם לא הי' בו שיעור להתעטף אזי למג"א ליכא בי' תולמ"ה ולהט"ז איכא תולמ"ה ובין כך ובין כך יש להתיר הציצית ולחזור ולקושרן אפילו היכי דלא הי' בכל אחד שיעור להתעטף ולחוש לדעת הט"ז ודוק בכל זה היטב והנראה לפענ"ד כתבתי

שאלה ס"ו

ואשר בקשת לעמוד על דעתי בבהמה שנמצא בה ג' כליות ב' עומדים בשורה והג' חוץ לשורה וניכר שהיא היתירה ואותה היתירה נסמסה והשנים האחרות המה בריאות בשר ואמרת שיש שרצו להטריף ואמרו דל"ד להקטינה היתירה דכשר משום דטרפית דהקטינה הוא דבר התלוי בגידול הבהמה שמתקטנת מידי יום ביום וקיבלו רז"ל דטרפה לכן הם אמרו דביתרת אין מטריף שאין קטנותה מזיק כלל לבהמה משא"כ המסמסה שהוא חולי וכאב וקיבלו חז"ל דכאב זה גדול בבהמה כ"כ עד שמחמת הכאב א"א לה לחיות לכן יש לומר דזה אוסר גם בהיתרת משום דמה לנו בזה שהיא יתירה מ"מ הכאב יגרום לה שתמות ושאלת אם הדין עמהם

נ"ל דאין הדין עם המטריפים וזה מצד הסברא משום דהקטינה דטרפה הטעם הוא ממש כמו בהמסמסה שהכאב גדול בבהמה והוא מחמת חולי ולא כאשר חשבו הם שהוא מצד גידול הבהמה דהרי כל מיני טרפות אין אוסרים בכוליא דהרי ניטל הכוליא כשרה וכל המטריף בה הוא רק מחמת שקיבלו כך רז"ל שהוא חולי וכאב גדול ומש"ה הקטינה בתולדה כ' הרא"ש בפ' אלו טרפות דף נ"ה דכשירה ודוקא היתה גדולה והקטינה דיש בה חולי הרי דטרפותה הוא מחמת חולי וכאב וכן בלשון הט"ז סימן מ"ד סקי"ג שכ' כל שהקטינה מחמת חולי שנרקבה כו' ע"ש הרי דהוא חולי ורקבון והוא ממש כמו המסמסה וכ"ז פשוט הוא אין צורך להרבות בראיות בזה וא"כ כי היכי דבהקטינה היתירה כשר ה"נ בנתמסמסה היתירה דכשר וזה פשוט אצלי

ולהפיס דעת אותם שרצו לאסור ולומר דאין דין זה נוהג רק בהקטינה ולא בקלקול שנעשה בגוף האבר כגון נתמסמס אמרתי להם להראות דבר מפורש שאינו כך והוא מדברי הצ"צ בסימן צ"ח שנשאל על בהמה שיש לה שני טחולין והיתירה נקבה בסומכי' והאריך שם להתיר מדין הקטינה היתירה דגבי כוליא ע"ש באורך והנה הצ"צ בעצמו בסימן ע"א האריך לפסוק דנקב בטחול בסומכי שהי' בתולדה שנבראת כך כשירה וכדעת הט"ז ע"ש וא"כ ע"כ דשאלה זו בסימן צ"ח היינו שניקב ע"י חולי או קוץ וכדומה הרי דאפילו קלקול שנעשה בגוף האבר אפ"ה אינו מטריף בהיתרת והרי זה ראי' ברורה וראיתי במפתחות הצ"צ שהביא השאלה דסימן צ"ח שהי' ב' טחולים וא' ניקבה בסומכי' וסיים עלה וניכר שהי' כך בתולדה ע"ש ובמחילה מכבוד המציין אותן המפתחות אפשר שהי' ת"ח אבל בזה טעה טעות גדול ושכח שהצ"צ מכשיר בנקב בתולדה והוסיף דברים מלבו מה שבגוף הספר בלשון השאלה לא נזכר כלל ומכח זה בא לכלל טעות והדבר ברור דאותה עובדא לא הי' הנקב בתולדה. שוב ראיתי שכ"כ המנחת יעקב כלל פ"ט סק"ח ע"ש וממילא דיש ראי' לנ"ד ועיין פרי מגדים במשבצות זהב סימן נ"ה סק"ד מה שפלפל בענינים אלו והנראה לפענ"ד כתבתי: שאלה סז

וששאלת שמעון מוציא שטר בח"י ראובן ובקיום לוי ויהודא מעידים על הקיום ועל גוף הענין כתוב בו לאמר איך ראובן שלח את שמעון אצל אדון א' להשתדל לו איזה כתב מהאדון אשר יש בו צורך לראובן וכאשר יביא מהאדון אותו הכתב יתן לו ראובן מאה זהובים בשכרו ועוד כתוב בו תנאים ואופנים ותובע עתה שמעון שכרו מראובן והכתב מהאדון כבר מסר לראובן רק תובע אותו בהשטר הנ"ל. השיב ראובן כבר נתפשרתי עמך וסלקתי לך ומה שלא לקחתי השטר ממך היינו כי בעת שחתמתי לא הי' כתוב רק ב' שיטן בעלמא ועתה כל הנמצא כתוב בשטר שקר הוא כי האופנים נעשו בדרכים אחרים לא כפי המבואר בשטר ואני לא ידעתי ולפי שלא הי' שטר גמור האמנתיו לך ולא חששתי ושאלנו לשמעון מדוע מסרת הכתב של האדון ליד ראובן קודם שישלם שכרך השיב כי ויהודא הנ"ל נתערבו לי עבורו ולא זו בלבד כי גם קודם נסיעתי להאדון לא האמנתי כלל לראובן כי אין לו מכיר עמדו רק לוי ויהודא המה נתערבו לי וע"י ערבותם נסעתי להאדון וגם שטר הזה לא הי' כלל בידי רק ביד לוי ויהודא כי אני לא רציתי כתבו כלל רק ע"י ערבותם עשיתי השליחות ועתה סמוך למשפט לקחתי הכתב מידם כדי לתבעו לראובן והפשר שאומר ראובן מכחיש שמעון ועוד האריכו בטענותם וזה תורף הענין עד כאן לשן שאילתך

הנה הדבר פשוט דשטר זה שמוציא שמעון חספא בעלמא הוא כיון שמודה שמעון שלוי ויהודא ערבים לו וכפי הנראה מלשון השאלה שהם עדיפי מקבלן ויש עליהם דין ערב שלוף דוץ שלא רצה כלל שמעון שיהי' ראובן בעל דברים דידי' ולא לקח כלל השטר לידו ויהיה איך שיהי' אפי' סתם ערב פסול לעדות ואפי' קרובי הערב פסולים לעדות בכל עניני טענות הנולדים בין הלוה להמלוה הן בטענות להד"מ או פרעון כמבואר בסימן ל"ג ע"ש בסמ"ע ס"ק כ"ד ממילא כאן כיון