נאות דשא קסז

שעדי השטר פסולין להעיד הרי השטר חספא בעלמא הוא ויכול ראובן להכחיש כל דברי השטר ההוא בכל מה שירצה וכל טענות שמעון בזה אינו רק תביעות בע"פ וישבע ראובן ויפטר אם מודה במקצת ישבע שד"א ואם כופר הכל ישבע היסת ואפילו אם ירצה שמעון לפטור עתה את לוי ויהודא מהערבות ולא יהיו נוגעים אפילו הכי לא מהני חדא דלפי הנראה שלוי ויהודא הם כערב שלוף דוץ דמבואר בסימן קכ"ט דבה"ג אין להמלוה על הלוה כלום א"כ מעיקרא אין לשמעון תביעה על ראובן כלל כל זמן שיש ללוי ויהודא נכסים וא"כ לוי ויהודא הם עצמם בעלי דברים דראובן ואין כאן מקום כלל לזה שיפטרנו מהערבות כמובן ותו דאפילו לא הי' לוי ויהודא רק סתם ערבים אפ"ה אין מועיל פטור כמבואר בש"ע ח"מ סימן קכ"א סעיף ט' דאפי' אם פוטר הלוה את השליח משבועה כדי שלא יהי' נוגע לעדות אינו מועיל משום דאיכא למימר דבשביל ההוא הנאה שפוטרו משבועה הוא מעיד לו ע"ש ותו דאפילו היכי דמהני סילוק לנוגע בעדות צריך הוא לחזור ולהעיד בב"ד אחר שנסתלק כמבואר בח"מ סימן ל"ג סעיף ט"ו וז"ל שאם הי' נוגע בדבר וכו' יכול להסתלק בענין שלא יהי' נוגע בדבר ויעיד עכ"ל הרי דבעינן שיעיד אחר שנסתלק ובודאי כך הדבר פשוט מצד הסברא דמה שהגיד בהיותו נוגע לא מחשיב עדות כלל ובעינן שיעיד מחדש וא"כ עכ"פ בנ"ד עכ"פ שטר זה בטל משום דעשאוהו בעת שהי' נוגעים וא"כ אף שיסתלקו אח"כ צריכין הם לבא ולהגיד בע"פ וא"כ נעשית תביעה זו בע"פ ונהי דבמה שמכחיש ראובן את האופנים והתנאים שביניהם יכולין להעיד העדים בע"פ מ"מ מה שאמר עוד שכבר נתפשר עמו ופרע לו מהימן בשבועה ולא אמרינן שישבע שמעון שהוא בעל השטר נגד טענות פרעון דהא ליתא כי השטר נתבטל ועוד ראי' לזה מההוא דסימן ל"ו סעיף א' בהגה"ה שטר שחתום עליו עד פסול ונתבטל כל העדות אם הכשרים זוכרין יכולין לחזור ולהעיד ע"ש הרי דעכ"פ שטר זה נתבטל וכ"כ הש"ך בסימן מ"ה ס"ק כ"ד דהשטר בטל תמיד ע"ש ואין לחלק בין ההוא דהתם שהחתים קרוב או פסול ובין נ"ד שהם פסולים משום נגיעה דאע"ג דמבואר בסימן ל"ו בש"ך ס"ק ט"ו דנוגע החתום על השטר עם עדים כשרים לא נתבטל עדות הכשרים ע"ש מ"מ לענין זה אין חילוק כלל והדבר פשוט דשטר זה שנעשה בהיותם נוגעים אין בו ממש ועתה שנסתלקו אין עדותן מועיל רק שיגידו לפנינו עתה נמצא תביעה זו נעשית תביעת על פה ומצי למימר פרעתי משבועה וכ"ז הוא פשוט כביעותא בכותחא אין מהצורך להאריך בו כלל ואולם אמרתי אגלה אזניך בענין זה

שאלה ס"ח

שיש להסתפק בענין זה אם לוי ויהודא לא הי' נוגעים בעת שחתמו כגון אם לא נכנסו בערבות לשמעון קודם שנסע להאדון רק אח"כ כשהביא הכתב מהאדון ולא רצה ליתנו לראובן עד שיתן לו שכר שליחותו ואז נעשו לוי ויהודא ערבים ונעשו אז נוגעים מה הי' דין השטר בזה

והנה בסימן מ"ו סעיף ל"ד חתם בשטר קודם שנעשה גזלן ונעשה גזלן צריך שיביא עדים שמכירים חתימתו וראו השטר קודם שנעשה גזלן אבל אם לא ראו השטר מתחלה בידו השטר פסול ובסעיף ל"ה חתם בשטר עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו אם יש עדים שמכירים חתימתו אפי' לא ראו השטר בידו עד שנעשה חתנו כשר והחילוק בין גזלן ובין קרוב מבואר שם באחרונים דפסול דגזלן הוא משום דחשדינן ליה שישקר ויזייף משום הכי אם לא ראו השטר בידו מתחלה חיישינן שכתבו אחר שנעשה גזלן והקדים זמנו בכוונה מה שאין כן פסול קרוב אינו משום דחשדינן ליה דמשקר בעדותו דהא אפילו משה ואהרן פסולין לקרוביהם ואפילו לחובה פסול להעיד לו הרי דאין הטעם משום שיהיה חשוד לשקר רק גזרת הכתוב הוא משום הכי כיון שאנו רואין זמנו של שטר שהוא קודם שנעשה חתנו. והוי כאלו נחקר אז בב"ד ליכא כאן גזרת הכתוב הזו והא לא חיישי' שמא עתה כ' השטר והקדים זמנו משום דקרוב אינו חשוד לשקר ולזייף יעו"ש ומעתה נחזי אנן בחתום בשטר עד שלא נעשה נוגע ונעשה נוגע אי בעינן ראו השטר בידו מעיקרא אי דמי לקרוב או לגזלן והנה ברסי' ל"ז כ' הסמ"ע שהדבר פשוט דפסול נוגע הוא משום דחשדי' לי' שמשקר בדבר שמגיע לו הנאה ודלא כהעיר שושן שכ' דפסול נוגע הוא משום דאדם קרוב אצל עצמו ולא משום דחשדינן לי' וע"ש שהביא ראיות לדבריו ואף שהמעיין שם יראה שראיותיו מגומגמים דגם לטעם הע"ש ניחא יעו"ש מ"מ הדבר ברור כדברי הסמ"ע. וכן מבואר להדיא בש"ע סימן ס"ו סעיף כ"א ע"ש שכ' וז"ל אין לוי חשיב נוגע בדבר ול"ח לחשדא לומר שהוא חתם לו שקר כו' ע"ש ואף שהש"ך שם בס"ק ק"א חולק על המחבר שם מ"מ עכ"פ זה מבואר בהדיא באין חולק דפסול דנוגע הוא מטעם דחשדינן ליה שמשקר וכן העלה הש"ך שם בסי' ל"ז סק"א דפסול נגיעה לאו כקרוב הוא דהא קרוב פסול להעיד אפילו לחובה ונוגע כשר להעיד לחובה אלא על כרחך דהטעם היא דחיישי שבשביל הנאתו אומר שקר והכי מוכח נמי בדברי המחבר סימן ל"ג שכתב שם בסעיף י"ג דין פסול קורבה דבעינן תחלתו וסופו בכשרות ואם הי' יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו וכן להיפוך אם הי' יודע העדות כשהי' חתנו ומתה בתו פסול להעיד ואח"כ כ' בסעיף ט"ו דבפיסול ממון לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות שאם הי' נוגע בדבר בשעת ראיית העדות יכול להסתלק בענין שלא יהי' לו הנאה ויעיד ע"ש ומדלא כ' נמי איפכא אם הי' כשר בעת ראי' ואח"כ נפסל שיוכל להעיד מה שראה קודם שהי' נוגע אע"כ דבה"ג חיישינן שמשקר שלא ראה כלל העדות ואף אם נאמר דמהא ליכא ראי' דכל שנעשה נוגע ויגיד עדותו לא מהני אפי' לטעם הע"ש משום דהוא עתה פסול להעיד כמו קרוב מ"מ ה"ל להמחבר לכתוב גם בהיפוך וכנ"ל וכגון שחתם על השטר וכההוא דסימן מ"ו סעיף ל"ה אע"כ דבה"ג השטר פסול משום דחיישינן שכ' השטר בשקר אחר שנעשה נוגע והקדים זמנו משום דדמי פסול נוגע לפסול דגזלן וממילא דבנ"ד השטר פסול מחמת הערבות שעשו לוי ויהודא אחרי בוא שמעון מהשר אפילו אם מתחלה לא הי'. ערבים וההוא דסימן ס"ו סעיף כ"א דפסק שם הש"ך בס"ק ע"א דאפי' מכר השטר לשני העדים החתומים בו כשר בשטר אעפ"י שהעדים הם עתה נוגעים ע"כ מיירי שראו השטר בידו מתחלה קודם שמכרו להעדים (ובלא"ה ע"כ סתמא דמלתא מיירי בהכי דהא מכירת השטר בכתובה ומסירה מן הסתם הוא בפני עדים ח"כ הרי ראו העדים ביד המלוה את השטר קודם שמכרו להעדים בכתיבה ומסירה) דהמחבר פוסל אפי' בכה"ג משום דחיישינן שמעיקרא חתמו בשקר אדעתא דהכי כדי שיקנו השטר אח"כ ואהא פליג הש"ך דשנים אין חשודים בכך אבל היכי דלא ראו השטר בידו מעיקרא ודאי השטר בטל דכיון דעכשיו הם נוגעים חיישינן דהשתא כתבוהו והקדימו זמנו בכוונה כ"ז נ"ל ברור ופשוט

וראיתי בספר נדפס מחדש נקרא קצות החושן בח"מ סימן ל"ד סק"ד הביא שהרי"ן לב נסתפק בפסול נוגע אם הטעם משום דחשדינן לי' למשקר או משום דאדם קרוב אצל עצמו והביא ראי' מדנאמן לחוב ש"מ דאינו כקרוב (וכדברי הש"ך ברסי' ל"ז) ודחה דהא דכשר היינו משום דהוי כאלו אמר חייב אני לך מנה ויכול לחייב עצמו ע"ש ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דבודאי הראי' הוא נכונה מדחזינן דהיכי דראובן מעיד לחייב את שמעון נגד לוי ומעדותו נמשך גם לו איזה חוב דנאמן ע"כ דאינו כקרוב ומה תאמר דראובן נאמן בתורת אדם המחייב עצמו אטו אנו מבקשין שלא יהי' נאמן על חיוב עצמו הלא אנו אומרים דבאמת נאמן לחובת עצמו רק כיון דנמשך לו חובה מזה העדות הרי הוא כקרוב ולא יהי' נאמן לחובת שמעון ובודאי אלו הי' דינו כקרוב לא הי' נאמן לחובת שמעון ואותה אנו מבקשים וא"כ ודאי הראי' נכונה ומה"ט נדחה ג"כ מה שהאריך בעל הספר הנ"ל לדחות ראי' זו מטעם דכל הפסולים לא פסלה תורה רק לעדות אחרים אבל על עצמו הוא כשר להעיד ע"ש ואינו כלום דאין אנו רוצים רק שלא יהי' נאמן לחייב את שמעון ומה מועיל מה שנאמן על עצמו בודאי פלגינן דבורו ועל עצמו נאמן ועל אחרים אינו נאמן אע"כ דפסול נוגע הוא רק משום דחשדינן לי' למשקר והוא פשוט וגוף תשובת מהריב"ל אינו לפני ומה שהביא בעל הספר הנ"ל להביא ראי' דנוגע הוא בתורת קרוב ונוטל שכר כשר להעיד מן התורה בכתובות דף מ"ו גבי מוציא שם רע ר' יהודא אומר אינו חייב עד שישכור עדים מדכתיב ושם לה ואפ"ה כתיב בתרי' אם אמת הי' הדבר אלמא הע"ג ששכרן מ"מ אם העדות אמת שלח ניזומו עדותן קיימת ע"ש באורך כי קצרתי כל השומע יצחק לו בראי' זו דבודאי פשטא דקרא הכי משמע אם נתברר ששם לה עלילות כו' דהיינו שהדבר שקר רק שהוא שכר עדים שיעידו בשקר אז נדון בדינו ובתר הכי קאמר קרא ואם אמת הי' הדבר דהיינו שלא ניזומו כלל והדבר אמת והוא לא שכרן כלל אז היא נדונית דודאי קרא לא מיירי שבאים עדים לפני ב"ד ואומרים פלוני זה שכר אותנו להעיד לו באמת או בשקר אלא דודאי קרא מיירי כפשטי' שהעדים העידו כדרכן ואמר קרא איך הדין. דאם נתברר שהעידו בשקר על ידי ששכרן אז הדין כך ואם נתברר שלא שכרן אלא העידו האמת אז הדין הוא כך וכ"ז פשוט ואפי' אם יהי' נמצא באיזה מחברים שיאמרו דפסול נוגע הוא מטעם קרוב ושאינו חשוד לשקר מ"מ כיון שהוכחתי דמחבר וסמ"ע והש"ך כולהו ס"ל שנוגע בעדות חשוד לשקר וכך מורה פשט הדבר בדברי רוב המחברים וכן הוא מצד הסברא א"כ לכל הפחות לא ימלט דין זה להיות ספקא דדינא וממילא אומר בטח דאין שמעון יכול להוציא מראובן אם לא ראו עדים השטר קודם בואו מהאדון בעוד שלא היו לוי ויהודא ערבים וישבע ראובן ויפטר

שוב ראיתי שדין זה הוא ש"ס מפורשת בב"ב פ' מי שמת דף קנ"ט ע"א ע"ש דמייתי שם דין נעשה גזלן דאחרים מעידין על ח"י ומוקי לה בראו עדים החתימות מעיקרא דוקא והדר מייתי חתם בשטר עד שלא תפול לו בירושה ואח"כ נפל לו בירושה אחרים מעידין על ח"י ומוקים לה נמי שראו העדים החתימות מעיקרא והדר מייתי דין נעשה חתנו ומוקי אפי' בלא ראו החתימות תחלה משום דקרוב אינו חשוד לזייף ולא מיפסל רק משום גזרת הכתוב ע"ש הרי דההוא דנפלו לו בירושה שנעשה נוגע בעינן דוקא שראו החתימות קודם שנעשה נוגע ואינו דומה לקרוב אלא לגזלן משום דחשדינן לי'