נאות דשא קכט

המצה ממילא האחרונים שהביאו סימנא דק"פ בחמץ אינו אלא למצה דקה מאוד ולא בעבה ומהאי טעמא נמי ניחא מה שכתבו הפוסקים לענין שבת שיעורא דק"פ בסימן רנ"ד ולענין חמץ בסימן תס"א הזכירו שיעורא דחונ"מ והיינו משום דבאמת שיעורא דקרימה קל יותר משיעור' דחונ"מ שהו' דבר הנרא' לעיני' שנעש' כקרום וכ"מ מדברי הח"י סימן תס"א מש"ה הזכירו האי שיעורא בשבת מיהו לענין חמץ דבעי' האי שיעור' דקרומ' בכל שטח העובי ובאמת בשטח א"א כלל ולא ניכר כלל קרימה לכן יהבי שיעורא דחונ"מ דאידי ואידי חד שיעורא דאותו מקום שהגיע לשיעור זה שנעשה כקרים אותו מקום לא ימשוך חוטין וממילא מיושבים דברי הב"ח היטב דאע"ג דשעורא דקרומה ושיעורא דחוטין הכל א' היינו דוקא בשבת דלא בעינן קרומה בכל שטח העובי וכן נמי לא בעינן גבי צלי שיעורא דכמב"ד בכל העובי אלא מצדדי' וממילא הם שוים משא"כ לענין חמץ דאיירינן מכל העובי והדבר פשוט שכל הקרוב אל התנור והאור דהיינו שטחו החיצון נאפה יותר מהר וכל שיותר פנימי מתעכב יותר אפייתו ממילא אם נתיר כחצי אפיית' היינו דרך משל אם הפת צריך לשהות בתנור שעה א' ושהה חצי שעה נתירו ובאמת במשך חצי שעה עדיין לא הגיע הפנימי לשיעור קרימה כן נ"ל בביאור דברי הב"ח אבל אי נימא דקרימה דהכא היינו נמי רק פנים החיצונים אין ביאור לדברי הב"ח וכנ"ל

ובהא מיושב נמי קושיות המנחת יעקב כלל ע"ה סק"ז על מ"ש שם בת"ח לענין פת שאפאה נכרי אפי' כבר הוציאו מהתנור אם יודע שכשיחזרוהו לתנור ישביח מותר שיעשה כך ישראל וכ' המ"י משמע דאפי' קרם פני הפת בכל הצדדים מ"מ מהני הכשר התנור ע"י חיתוי גחלים וכ"כ המרדכי וכ"כ הב"י בש"ע יו"ד סימן קי"ב וכן מבואר באו"ה אבל ק' מהא דפסק בא"ח סימן רנ"ד דאין נותנין פת לתנור אלא כדי שיקרמו פני' התחתון המדובק לתנור וכ' הרמב"ם הטעם דאם יחתה יפסיד הפת וא"כ איך אמרינן כאן דמועיל חתוי אחר שנקרם הפת לפי שמשביח וכה"ג קשה לענין בישולי עכו"ם דאף לאחר שנתבשל כמב"ד מועיל חתוי וכן הדין לענין צלי והטעם לפי שג"כ משביח עדיין ובא"ח שם פסק להדיא דכשנצלה כמב"ד ל"ח דלמא אתי לחתויי שמאחר שהוא ראוי לאכילה למה יחתה להפסידו עכ"ד ולק"מ דהא לענין שבת לא אמרי' רק כשמקרם בחיצינותיו תו ל"ק שיחתה לפי שאותו מקום הנקרם יתחרך אבל באמת בפנימיותו עדיין אינו אפוי כלל דהרי אפי' צדו השני החיצוני עדיין לא נחקרם כלל וא"כ פשיטא שהוא צריך לאפות עדיין ובודאי משביח באפייתו וא"א לו כלל בלתי אפוי' ואפ"ה ל"ח שמא יחתה ממילא לענין בשולי נכרים שפיר מהני הכשר זה וכן לענין צלי דמהני השיעור כמב"ד אין הכוונה בכל שטחות עוביו אלא בחיצינותו דתו ל"ח שמח יחתה מש"ה מהני לענין בישולי נכרים כיון דבאמת עדיין צריך להתבשל (ובלא"ה יש ליישב קושיות המ"י עיין מ"א סימן רנ"ד סק"ו) וזה נ"ל ברור הרי מזה מבואר להדיא דאף שנתקרמו כל פני מסביבותי' או שנתבשל כמב"ד מכל צדדי' מ"מ אין זה ענין לפנימיותיו שהוא באמת עדיין אינו אפוי כלל (באמת שגם בפשיטות אין דברי מ"י מובנים כלל דהרי מב"ד אינו אלא שליש או חצי בשולו ממילא עדיין ודאי צריך הוא לתבשיל או להיות נאפה ואפ"ה ל"ח שמא יחתה דע"י הגחלים יפסיד שיתחרך הגם שודאי ממהר בישולו או אפייתו ע"י החיתוי מ"מ הוא נתחרך ממילא לענין ב"נ לית לן בה במה שנתחרך כיון דעכ"פ ממהר בישולו וג"ז ברור) וא"כ הדבר פשוט דלענין חמץ בעינן דכל עובי המצה שיגיע לשיעור קרימה דהיינו שאין חונ"מ וכאמור וראיתי בספר תוספת שבת סימן רנ"ד שהשיג על המ"י כעין מ"ש וכן השיג שם על דברי הב"ח כמו שהקשיתי עליו ע"ש ולגוף הסברא שכתבתי דבחמץ בעינן שכל העובי לא יהי' חונ"מ לא נחית התם לזה ע"ש

איברא דיש לי מקום עיון לזה מדהתו"ס במנחות דף נ"ז ע"ב ד"ה ושמעינן יעו"ש שהקש' אהא דאמרינן התם לענין לחם הפנים דלמאן דס"ל דמדת יבש לא נתקדש לא נתקדשו לחם הפנים ולא שייך בהו לאו דלא תאפה חמץ כיון דלא נתקדשו עד שמסדרן בשלחן והקשו התוס' דאכתי נהי דמדת יבש לא נתקדשה מ"מ למ"ד תנור מקדש דהיינו משקרמו פני' ועדיין יכול לבא לידי חמוץ ונראה לדקדק מתוך כך דמשקרמו פנים תו לא אתי לידי חימוץ ונ"מ למצה של פסח עכ"ל ולפי דברינו הנ"ל אכתי לא נתיישב קושייתם דהא לה"פ עוביו טפח כדאמרינן בפסחים דף ל"ז ע"ש א"כ אף שקרמו כל פנים מ"מ עדיין מבפנים יכול לבא לידי חימוץ ממילא אשכחן שפיר גבי לה"פ הלאו דחימוץ כגון אם הוציאו מהתנור משקרמו פני' ונתחמצה וחזר ואפאה דהא קיי"ל א' הלש וא' האופה וא' העורך חייב בלאו דלא תאפה חמץ ודוחק לומר דמשקרמו פני' מאחר דחשיב אפי' כמ"ש התוס' שם דמההוא שעתא חשיב אפי' גמורה תו לא שייך גבי הלאו דלא תאפה דכבר נאפה דלא מסתבר דמ"מ הרי הוא צריך אפי' עדיין ממילא כשאופה אח"כ שייך שפיר לא תאפה חמץ וכ"מ קצת מתוס' מנחות דף נ"ה ע"ב ד"ה אף אני אביא כו' יעו"ש ולעיקרא דדינא נראה ג"כ כך כמו לענין האופה או המבשל בשבת דכל שמצטמק ויפה לו חייב עיין מדינים אלו בא"ח סימן שי"ח וה"נ אמר שם רש"ס דף נ"ו ע"א דהאופה חייב שתים משום גמר ערוכה אע"ג דערך חבירים ויהיב לי' ע"ש ממילא למה ישתנה האפי' וממילא דלפ"ז משמע לכאורה מדה"ת אלו דכל שנקרם יפה מכל צדדיו כדין הקרומה דלחם הפנים אין מתחמץ אפילו ווה שבפנים מן הקרומה ואפילו בפת עבה כמו לחם הפנים דעובין טפח ובאמת דבר מתמיה בעיני לומר כן דאטו נימא כן גם בפת עבה מאוד והא ודאי לא מסתבר וא"כ נתת דבריך לשיעורין והיותר נראה אצלי בזה דבלא"ה הא חזינן דאפילו למ"ד תנור מקדש אפ"ה בעי' קרמו פני' ולא אמרינן כניסתו לתנור מקדשו עיין במ"ש תוי"ט פ"ב דמעילה משנה וי"ו דכלי שרת אינו מקדש אא"כ נעשה כל הראוין להיעשות בו והיינו כשנקרם יעו"ש. ולפ"ז נראה לכאורה דאעפ"י שנקרם מ"מ לא נתקדש אלא הקרוב עצמו אבל מה שבפנים לא נתקדש בתנור דכניסתו לתנור לא קידשו כל שלא עשה בו פעולה אלא דאפ"ה אמרינן סתמא דמיד שקרם כל סביבותי' הוכשר כולי ליפסל בט"י וביוצא היינו משום דגם הפנימי כבר קיבל טעם מאותו הפנימי שנקרם דהא נותן טעם עכ"פ כדי נטילה מכל צדדיו וא"כ הקרום עם נטילתו משני צדדיו יוכלל כל עובי טפח ממילא שפיר הכל נפסל ביוצא כמו שהדין הוא כך בבלוע מקודש נעשה כיוצא בו משא"כ לענין שיהי' שייך בו לאו דלא תאפה חמץ לא שייך כלל כיון דהעיסה הפנימית שלא נאפית עדיין לא נתקדשה באמת מצד עצמה והטעם הבלוע בה כבר הוא אפוי ואינו חמץ מש"ה ליכא בי' לאו זה דלא תאפה חמץ ודוק

והנה לכאורה קשיא לי טובא במה שתירצו התוספת דמשקרמו פנים תו לא אתא לידי חימוץ דאכתי לא מיתרצא קושייתן בהכי דאשכחן שפיר לאו דלא תאפה חמץ כגון שהי' חמץ מתחלתו קודם שנתנו לתנור ואפ"ה קידשו התנור דהא קיי"ל כלי שרת מקדשין את הפסולין בזבחים דף פ"ז ובמנחות דף ז' דבעי מיניה ר"ל מר' יוחנן כלי שרת מהו שיקדשו את הפסולים ופשיט לי' דמקדש לענין פדיון דקדשה קדושת הגוף ואין לה פדיון ולפירש"י שם מקדשים אפי' ליקרב לכתחלה ע"ש ואף להתוס' דאין מקריבין וגם דאפשר דהני מקרי לא הוי פסולין בקודש ולא מהני בהו קידש כלי ליקרב מ"מ הא ודאי דקדשה לפסול ח"כ מאחר דיש בה קדושת הגוף שפיר שייך בהו לאו דלא תאפה היכי שנתחמצה תחלה ואפאה בתנור עד קרימת פני' וסילקה והפאה אח"כ דעל אפי' השני' עובר כיון דכבר נתקדשה וכ"ת כיון דפסולא הוא ליכא בה לאו זה אע"ג דנתקדשה וכדמשמע בריש זבחים דיליף התם דזבחי' שנשחטו שלא לשמן כשרים ולא עלו לבעלי' לשם חובה ויליף מקרא דאסור לשנויי בהו דהכי קאמר קרא אם כמה שנדרת עשית יהיה נדר ואם לאו הרי הוא נדבה ונדבה מי שרי לשנויי בה עיין שם משמע משום דנשאר עלה שם נדבה מש"ה אסור לשנויי בה אבל בפסול גמור או בפסח וחטאת שנשחטו שלא לשמן דפסולין לגמרי ולא נשאר עליהן שם נדבה מותר לשנויי בהו ה"נ בנ"ד כיון דחימוץ הוא פסול לגמרי אין בה עון בכל מה שעושה בה דפשיטא דז"א דהא קיי"ל התם במנחות דף נ"ו דמחמץ אחר מחמץ חייב דאע"ג דכבר נפסלה בחימוץ מ"מ מאחר דיש בה קדושת המנחה חייב על לישתה ועל עריכתה ועל אפייתה דאע"ג דמחמץ את הפסולה פטור והך שנתחמצה איפסלא מ"מ אפ"ה רבי קרא דכל שאין בה אלא פסול חימוץ לבד חייב על כל עשיותיו כמ"ש התוס' שם ד"ה אף אני אביא ובד"ה הכל מודים ורש"י דף נ"ז ד"ה או דלמא ואפילו נפסלה ביוצא אחר שנתחמצה בעי הש"ס דשמא פסול יוצא לא מהני וחייב על חימוצה של אח"כ ממילא דלפ"ז אפי' נתחמצה קודם שנתקדשה בכלי מ"מ כיון דהתנור מקדש הפסולין ממילא חייב על אפייתה לאחר שקרמו פני' וא"כ לא הועילו התוס' בתרוצם

והנראה ליתן מקום לתירוץ התוספת מהא דאמר שם ר' יוחנן הכל מודים במחמן אחר מחמץ שהוא חייב דכתיב לא תיעשה חמץ ולא תאפה חמץ הרי דקרא יתורא איכא להא מלתא דקרא דלא תאפה מיותר הוא ואע"ג דאמר התם בדף נ"ה דקרא דלא תאפה אצטריך לפי שנאמר לא תיעשה חמץ יכול לא יהא חייב אלא אחת על כל עשיותיו ת"ל לא תאפה מה אפי' מעשה יחידי וחייבין עלי' בפועל אף כל מעש' יחידי כגון לישתה ועריכתה כו' הרי דבלא"ה אצטריך האי קרא כבר פי התוס' שם בד"ה אף אני אביא דהוא הוא דהא באמת אם לא אתרי בי' אלא חדא התראה אינו חייב אלא א' אע"כ דאתרי בי' על כל חדא וחדא ובכה"ג אפי' אפה ואפה חייב נמי שתים ולא אצטריך קרא אלא משו' דכבר נפסלה ע"י החימוץ וה"א דהוי כמחמץ את הפסולה ופטור קמ"ל כיון דאין כאן אלא פסול חימוץ ומחמץ אחר מחמץ חייב עכ"ד הרי דכולה קרא דלא תאפה לא אתא אלא לחייב מחמץ אחר מחמץ ודה"ת אלו צריכין ביאור דלכאורה קשה איך ס"ד דהוי כמחמץ את הפסולה א"כ לא משכחת שום לאו בחימוץ דהא כל שום עשי' שעושה בה אחר שנתחמצה הרי הוא מחמץ את הפסולה וצ"ל דאי מקרא דלא תיעשה ה"א דעיקר הלאו אינו אלא על החימוץ גופי' כדאמר התם בדף נ"ו ע"ב הניח שחור ע"ג עיסה והלך וישב לו ונתחמצה מאלי' חייב וכתבו התוס' שם דבהא נמי קרינן בי' לא תיעשה ע"ש ממילא אי מקרא דלא תיעשה לחוד ה"א דאין לאו אלא על החימוץ גופי אבל אח"כ כל מה שעושה בה אין בה שום חיוב כלל דהוי מחמץ הפסולה קמ"ל לא תאפה דמחוץ אחר מחמץ ג"כ חייב כן נ"ל מעתה יפה תירצו התוס' דמשקרמו פני' תו לא אתי לידי חימוץ ומש"ה פריך הש"ס שפיר