נאות דשא קכח

לעיקרא דדינא הנה מאחר שביארתי באות כ"ח דדבר מוסכם הוא דאין מפרישין מחד"ר על תרד"ר אפילו במקום שאין תקנה בע"א יעו"ש ובארתי ג"כ באות כ' וכ"א וכ"ב דהשאור בבארש"ט כיון דיש סמ"ך נגד השאור בטל מדאורייתא ומדרבנן לא בטל מטעם מחמיץ א"כ אית בי' בזה הבארש"ט תר"ד ואין לו שום תקנה כיון דמני' ובי' א"א להפריש וממקום אחר ג"כ א"א דהו"ל מה"ח עה"פ מיהו נ"ל דאם נזדמן לו עיסה שהוא ג"כ כזה הבארשט ממש כגון עיסה שהורמה שנתחמץ בשאור של חיוב דעיסה זו הוא ממש תד"ר כמו זה הבאר יוכל להפריש ממנה ונפטר גם השאור שבבארשט אבל אין לומר שיעשה בכוונה עיסה כזו כדי לתקן הבארשט דזה אינו דאין מבטלין איסור לכתחלה אפילו איסור דרבנן שאין לו עיקר מן התורה כמבואר בסימן צ"ט בש"ך סקי"ז ועל המ"כ שבסימן ש"ל בלא"ה ל"ק מה שלא המציא תקנה להפריש מעיסה כזו דהא איהו ס"ל דאין בילה וא"א להפריש מתערובת משא"כ לדידן דיש בילה שפיר יש תקנה זו רק דא"א לעשותה לכתחלה כאמור וליכא למימר נמי דכיון דהחלה בזה"ז נשרפת לית לן בה להפריש מה"ח עה"פ דז"א דמדכתבו הש"ך והט"ז והב"י והמ"כ בההוא דפשטידא הטעם משום דטכ"ע דאורייתא משמע אי לאו ה"ט לא הוי שרי להפריש מה"ח עה"פ כיון דחז"ל אסרוהו אסור לעולם והארכתי בזה בתשובתי (בס"ס מ"א) וגם מוכח כך מתרומה בסימן של"א דהוא בודאי לאור יותר מחלה דפעמים נאכלת לכהן קטן ואפ"ה מבואר שם דאסור לתרום מה"ק עה"פ מכ"ש בחלה ומה"ט אני תמה על מ"ש הש"ך בסימן שכ"ט סק"ט ענין מי פירות שיפריש ממ"א הא הו"ל מה"ח עה"פ ואולי יש לומר כיון דיש פוסקים מחייבים בחלה מי פירות הוי ספק פלוגתא דרבוותא לא חיישינן כולי האי ודחוק

עוד אחת מעט היא מה שנשאר לנו לדבר בזה דלכאורה. נהי שאינו יכול לעשות תערובת ולהפריש על הבאר משום דאין מערבין איסור לכתחלה מ"מ יעשה באופן אחר עיסה שאינה חייבת אלא מדרבנן כגון העושה עיסה לבשל ואופה מעט מינה דמבואר בפוסקים שחייב מדרבנן בחלה משום גזרה שמא יאפה כמבואר בסימן שכ"ט בש"ך סק"ו ע"ש והוי ג"כ חד"ר ויוכל להפריש ממנה על הבארשט ובודאי נראה דאין שום איסור בעשיית עיסה כזו בכוונה אלא דא"כ קשה ג"כ על המ"כ שבסימן ש"ל מדוע לא ימצא תקנה כזו ומדוע הוצרך להפריש כשיעור כל הפטור ועוד. ונ"ל לפי שראה בעל המ"כ בדה"ת בב"מ ובכורות שאם אחד דומה יותר חיוב מחברו הוי מה"ח עה"פ ואנן לא ידעינן איזה דומה חיוב יותר והרי רואין אנו בש"ס מה שנראה הפך הסברא. וכמו שבארתי בזה באות ל"ב שלפ"ד מהרש"א שם מצינו לפעמים דתד"ר נגד חד"ר הוי מה"ח עה"פ ואין אנו מבינין דעת חז"ל מה דומה יותר חיוב מחברו לכן א"א להפריש מא' על חברו אם לא כששניהם שוים לגמרי אבל כל שאינם דבר א' אפילו אנו רואים ששניהם חד"ר או ששניהם תד"ר אפ"ה אין לנו להפריש מזע"ז דשמא הא' דומה חיוב יותר וכ"ת דמשום האי ספקא לא נחמיר כולי האי דהוי ספקא דרבנן ז"א דהספק היא מחמת חסרון ידיעתינו כן נ"ל בדעת המ"כ. ובהא מיושב נמי מה שהוקשה לי באות כ"ח אמאי לא הביא המ"כ ראי' בפשיטות מהש"ס דהתם כיון דתרומה בזה"ז דרבנן א"כ מוכח דמחד"ר אתד"ר אין מפרישין יעו"ש מה שכתבנו בישוב קושיא זו ולדברינו דכאן ג"כ א"ש דאם הי' מביא ראי' כפשוטו כאמור אכתי הי' יכול למצוא תקנה כנ"ל שיעשה עיסה שהוא ג"כ תר"ד וכנ"ל מש"ה הסביר ראיית' עפ"י דברי התוס' דאף כששניהם שוים כל שא' דומה חיוב יותר הו"ל ג"כ מה"ח עה"פ ומש"ה אין לו שום תקנה וכאמור וממילא דלפי זה בנדון שאילתינו נאמר גם כן כך דבשלמא כשנזדמן לו עיסה שהורמה שנתחמצה בשאור של חיוב שהוא תד"ר והוא ממש כמו הבארש"ט ששניהם הם ע"י תערובת ולא נתבטל מחמת דבר המחמץ ממילא ליכא שום מכשול שנפריש ממנו על הבארש"ט משא"כ שנעשה עיסה שחיובה מדרבנן מצד אחר לא ע"י תערובת ויפריש ממנה זה א"א דדלמא הא' דומה יותר חיוב מחברו ואל בינתינו אל נשען כן נ"ל בכ"ז ישים נא מע"ל עיונו ולבו על כל דברי אלה בעיון עמוק ומה שיעלה בידו להשיב עליו הן בפלפולנו הן בעיקרא דדינא יכתוב אלי ואענדם עטרה לראשי והש"י יאיר עינינו בתורתו ועבודתו כל הימים ה"ק כו'

שאלה מ"ה

בליל ראשון של פסח הובאו לפני שני מצות עבות בערך טפח ומחמת עבותן לא שלט בהן האור כל צורכן וכאשר פיררום על הרי"ב אייז"ן בהגיע עד חציין ראו והנה על פני כל שטח המצה ממש באמצע רחבן הי' עיסה שלא נאפית כלל וריחו כלחם גמור עד שנראה לעין שלא נאפה כלל אותו שטח והשטח ההוא דק כי כל סביבות השטח מזה ומזה שלט האש כהוגן כן הי' שניהם לשני המצות. וכל המצות העבות נאפו בתנור א' נגעו זה בזה בתנור כדרך האופים שאחר שראה שהם אפוים בתנור וצריך להשהותן עוד בתנור אזי מקרבן א' אל א' ואינו חושש אז מנגיעתן וגם אחר לקיחתן מהתנור הונחו כולם בסל אחד בעודם חמים מחום האפי' ולא נודע איזה מהם נגע במצות הנ"ל וכבר בשלו מן הפירורים אלו בקדירות קודם שהשגיחו על הנשאר מהמצות ועתה שאל השואל מה דין שאר המצות והכלים והתבשילין ויש בדבר הפסד מרובה ומניעת שמחת יו"ט כי אי אפשר בשום אופן לאפות מצות אחרות על יו"ט

תשובה לענין התבשילין וכל הכלים והתערובת והכלים מתבשילין הדבר ברור דאסורים כולם כי אעפ"י דעכשיו אחר שנתקררו אין חוטין נמשכין ממנה מ"מ הדבר ידוע בודאי שבעת הוציאם מהתנור הי' אותו השטח חוטין נמשכין ונתחמץ מיד כי גם עיסה אם תינח כך בלי אפי' איזה זמן עד שנתקשה שוב אין חוטין נמשכין וזה א"צ לפנים ולא שום ראי' ואע"פ שהביאו אחרונים בסימן תס"א ס"ג דקרימת פנים הוי שיעורא דאין חוטין נמשכין והכא הרי נתקרמו פני' ונאפה כל סביבות השטח פשיטא דאין זה ענין לנ"ד דהתם במצה דקה הוא דכל ששולט בה להקרים פני' ידעינן דתו אין חוטין נ"מ משא"כ במצה עבה דבאותו שטח לא שלט האור כלל ותו דהך כללא דיהיב דקרימת פנים שיעורא דאחנ"מ הכוונה אותו מקום הנקרם שם ידעינן דאחנ"מ משא"כ מה שלפנים ממנו אין ענין לזה ולא נאמר כלל זה על כל שטחות המצה אלא הכוונה על אותו מקום הנקרם ממש ועד"ז צריך ג"כ לפרש בההוא דסימן רנ"ד סעיף ה' אין נותנין פת לתנור ע"ש עם חשכה אלא כדי שיקרום צד א' מהלחם אעפ"י שלא נתקרם כל סביביו ע"ש באחרונים וכ' ע"ז רמ"א שם וכל שפורסה ואחונ"מ קרוי קרימת פנים ע"ש והתם ודאי א"א לפרש דקאי על כל הלחם ולומר דיהיב סימנא שנא יהי' חונ"מ מכל הלחם דז"א דהא אנן לא בעינן אלא קרימת צד א' ממילא מצד הב' עדיין חונ"מ שאינו נקרם כלל ומה יתן ומה יוסיף קרימת צד זה לצד הב' שלא יהי' חונ"מ אע"כ דרמ"א יהיב סימנא על אותו מקום וצד הנקרם אם אינו בקי להבחין אזי השיעור כשפורס בצד א' מהמצה ואין חונ"מ ידע שנקרם אותו הצד ממילא הך כללא דהכא נמי ה"ק דקרימת פנים הוי שיעורא דאחונ"מ מן אותו פנים והצד אבל מה שלפנים ממנו כיון שעדיין חונ"מ נתחמץ מיד ואין לו שיעור כמ"ש הט"ז שם סק"א ואפי' אם לא הי' כאן רק ספק אם היו חונ"מ או לא ג"כ אסור כמ"ש שארית יוסף הובא במג"א ובחק יעקב שם מכ"ש כאן בנ"ד שהדבר ידוע ונראה לעיני כל שבודאי הי' חונ"מ ודאי הוא חמץ גמור כ"ז נראה בפשיטות דאין הכוונה לומר דכל שקרמו פני' ידעינן דתו אין חונ"מ מכל הלחם דהרי הוא דבר שאין הדעת סובלתו ודבר שאין לו שחר כלל לומר כן דמה נאמר בלחם עב ג' או ד' טפחים אמאי נימא דכל שק"פ תו אין חונ"מ מכולה זה פשיטא דליתא ממילא ה"ה בלחם דק אין זה ראי אלא אותו מקום הקרום ידעינן דאותו הקרום אין חונ"מ ממילא לענין שבת די בזה אעפ"י דמכל העיסה עדיין חונ"מ מ"מ הכי שיעורי' דכל שק"פ אפי' צד א' מותר להניחה כך בתנור וכן לענין לחמי תודה במנחות דף ע"ה משא"כ לענין מצה לא מהני קרימת הפנים למה שלפנים ממנה אם לא במצה דקה אבל בעבה שאין קרימת הפנים כולל כל עובי המצה לא יצא מה שלפנים ממנו מחשש חימוץ כן נ"ל ברור מצד הסברא

והבאתי ראי' לזה מדברי הב"ח הובא בפר"ח סימן תס"א שכ' תחלה דיש להקל אפי' בחונ"מ כל שיש בו כמאכל בן דרוסאי דהיינו שליש או חצי אפי' ואחר כך מסיק דיש להחמיר כיון שכ' במרדכי דשיעו' דק"פ שאמרו לענין שבת היינו שיעורא דאחונ"מ יעו"ש הרי דק"פ הו' יותר מחצי אפייתו ובאמת בההוא דסימן רנ"ד ובש"ס מבואר דאידי ואידי חד שיעורא (ועיין בתוס' מנחות דף נ"ז ע"ב ד"ה ושמעינן) והרב' פוסקי' ס"ל דמאכל ב"ד היינו שליש בישולו ואפ"ה שיעורא דקרמו פני' שוה לו וכן משמע בי"ד סי' קי"ב קי"ג וא"כ איך אמר כאן הב"ח דק"פ הוא יותר אפי' מחצי אפייתו ולהנ"ל ניחא דבההוא דשבת שהטעם דכל שנתבשל כמב"ד לא חיישי' שמא יחתה דאם יחתה יפסיד (ויתחרך אותו מקום הנקרם כמ"ש שם הרמב"ם טעמא דמלתא הובא בב"י שם) וה"נ בפת כל שק"פ אפי' צד א' אף שמבפנים עדיין אינו אפוי כלל. וגם הצד הב' גופי' ג"כ עדיין לא ק"פ אפ"ה שרי דתו ל"ח שמא יחתה דאם יתחתה מפסיד ויתחרך אותו המקום הנקרם כמ"ש שם הרמב"ם טעמא דמלתא הובא בב"י שם משא"כ בק"פ דמצה דבעינן ק"פ הכולל כל העובי העיסה באופן שכבר שלטה האפי' בכל עובי העיסה ממילא זו יותר מחצי אפייתו ואע"פ שבלשון המרדכי הנ"ל כ' דשיעורא דק"פ שאמרו לענין שבת כו' ומשמע דקרימה דשבת וקרימה דמצה חד שיעורא הוא הא ליתא דהב"ח לא הביא ראיה אלא דשיעורא דק"פ ושיעורא דחונ"מ חד מלתא הוא ממילא בשבת א"צ רק שמקום הקרימה לא יהי' חונ"מ ובחמץ בעינן שכל השטח לא יהי' חונ"מ כי בשטח עובי הפת אין שייך קרימה כי אין נקרם אלא מבחוץ ולא מבפנים ולכן יהבי סימנא שאין חונ"מ ולא אתא הב"ח אלא למימר כיון דשיעור זה נאמר בגמרא לענין דהוי שיעור אפי' בקרימה דהיינו חונ"מ ממילא יש להחמיר כוותי' אבל כל חד כדיני' דבשבת הוי שיעור זה על צד אחד מהלחם כל שנקרם אותו צד עד שאין חונ"מ אעפ"י שצד הב' לא נקרם ומכ"ש שטח העובי אפ"ה שרי דתו לא גזרינן שמא יחתה דיתחרך אותו צד משא"כ לענין חשש חימוץ בעינן שיעורא דאין חונ"מ לכל שטחות עובי