נאות דשא קכז

המה ברורים ומוכרחים א"א כלל לנטות מהן ימין ושמאל אשובה נא ואראה במקומות אשר נתקשה מע"ל בהם ואראה היעמדו דבריו

כ"ט אמר מעלתו וז"ל ומ"ש ראי' מהקומץ לל"ב כו' ומפרש המ"כ דאע"ג דאין רעה"מ אפ"ה אינו חייב רק מדרבנן כו' צד חמיר כו' עלה בדעת מע"ל שהמ"כ חידש זאת מדעתו ובאמת כל דבריו הם דברי התו' בבכורות ובב"מ דף פ"ח ע"א ד"ה תבואת זרעך שכתבו להדיא דאע"ג דאין רעה"מ אפ"ה אינו חייב רק מדרבנן רק מה דקרי לי' מה"ח עה"פ אינו אלא דומה מה"ת עה"פ משום שזה חמור קצת יעו"ש ועתה מה להלין על המ"כ אחר שכל דבריהם הם דה"ת וכבר עמדתי ע"ז בתשובתי (בד"ה והנה לכאורה יש מקום לומר) וכתבתי ג"כ כמו שדרך מע"ל דהתו' ס"ל כהרמב"ם דספקא דאורייתא הוא רק מדרבנן לחומרא והוא מוכרח כפי הנראה ומה שהקשה למע"ל דמה לי עון מיתה מה לי עון כרת כו' לק"מ דגם בכרת עצמו לאו דבר ברור הוא שיהי' מדאורייתא לחומרא ומ"ש מע"ל שהרי הרמב"ם הוציא מס' ממזר כו' הנה הרבה ראיות נאמרו ע"ז ואין מן הצורך שנאריך עתה בענינים הללו כי כל הענינים הללו כבר נודעה בין החיים והוא ים גדול ורחב ידים אין עת האסף פה להאריך במה שאין בו צורך וסוף סוף כיון שדברים האלה הן הן דברי התוס' אין לנו לדון אחריהם ועתה הביא המ"כ ראי' דאם אפילו בב' דברים ששניהם מדרבנן רק שא' מהם דומה יותר חיוב אפ"ה אין מפרישין מזה על זה מכ"ש אם הא' חד"ר ואידך תד"ר דאז בודאי זה דומה יותר חיוב וזה ראי' בריאה וטובה וראוי למי שאמרה והרי לך בבירור דהתוס' ס"ל ג"כ כדברי המ"כ

ל' ומש"ע וביותר אני תמה מאוד בדברי המ"כ עד באופן שדברי המ"כ בראיותיו א"א להולמן כלל איני יודע מה הוא סח דודאי מה שיקנה מהנכרי קיל מהדמאי לפום הסברא דאין רעה"מ משום דזה אעפ"י שהוא מדרבנן מ"מ חשש איסור תורה יש בו והלקוח מהנכרי אין בו חשש איסור תורה והוא דומה להתערובת וזה מבואר שם בתוס' בב"מ דמש"ה לא אמר להפריש מדמאי משום שהוא דומה יותר חייב מתערובת לפום הסברא דאין רעה"מ משא"כ לקוח מהנכרי הוא שוה לתערובת ולפי שהי' סבור מע"ל שדברים אלו חידש המ"כ מעצמו נקל בעיניו לדחותם בשיבושים ואלו הוי ידע שהם דהת"ו הי' מעיין היטב קודם שידחם

ל"א ומ"ש ואדרבא יש לי ראי' להיפוך כו' מדפי' רש"י לל"ק כו' גם דחי' זו כ' מע"ל מחמת שהי' דברי המ"כ נקלים בעיניו כי הדבר פשוט דלק"מ דבלשון ראשון של רש"י לא חידש עדיין מענין הביטול ומיירי בגוונא שלא הי' ביטול כלל שהי' שוה בשוה וע"ד שפי' הר"ש בפ"ה דדמאי משנה ח' לדברי הירושלמי הבאתי למעלה באות כ"ח יעו"ש ובלא"ה אין להביא שום ראי' מפי' ראשון שברש"י דבודאי היא דחוי' מכמה טעמים דהא מבואר במשנה ופוסקים דאסור להפריש מדמאי על הדמאי ואיך אמר לו קח מהשוק והרי רש"י לאו מה"ט דחהו לאותו פירוש אע"כ דפי' זה דחוי ורש"י ז"ל אטו כי רוכלא לחשוב וליזול כל הדחיות שיש להקשות על אותו פי' וכבר כתבתי בתשובתי מזה ובד"ה באופן שיצא לנו מדברינו כו' ע"ש בסימן מ"א)

ל"ב ומ"ש ועוד ראי' ברורה לפי הפי' השני כו' ודבר פשוט הוא דדמאי קיל איסורי' כו' הותר לעניים כו' עד סופו ידע מע"ל שכל מה שהוא מרבה להביא ראי' דדמאי קיל איסוריה יותר מטבל שנתערב לא נאבה ולא נשמע לו כלל לדחות דברי רבותינו בעל התוס' ואין אתנו יודע עד מה ולבא להכריע מהי דומה יותר חיוב מחברו. ודעתם ודעת בעלי הש"ס רחבה מדעתינו והרי המהרש"א שם בב"מ מבאר דברי התוס' הנ"ל דלקוח מעם הארץ אע"ג דהוא תד"ר מ"מ נקרא ה"ח עה"פ נגד חד"ר הואיל ודומה יותר חיוב וכ' שם מטעם גזרה ממי שיש לו כח לדמות בגזרת חכמים זו לזו ומה שנמצא בש"ס וקדמונים ובבירור דשניהם שוין יש לנו להאמין ומה שאמרו שחמיר מחברו יש לנו ב"כ להאמין אף שנראה לפי שכלינו להיפוך מדת חכמים כך הוא ולא בא המ"כ רק להראות שכל שאחד דומה יותר חיוב מחבירו אין מפרישין מא' ע"ח ממילא חד"ר ותד"ר דבודאי הא דומה יותר חיוב אין מפרישין מא' ע"ח וכל זה פשוט. ואולם בתשובתי לסימן מ"א בד"ה ולדרך זה) כתבתי דנראה לי דלא כפירוש המהרש"א. אלא דטעם משום שחד"ר הוא חיוב נגד התד"ר ואותו הפי' ברור לדעתי ואם יעיין מע"ל שם בדה"ת ומהרש"א יבין מעצמו כוונתי ולפ"ז דברי המ"כ מבוארים בתוס' דחד"ר ותד"ר הוי מה"ח עה"פ באופן שכל דברי המ"כ אין בהם נפתל ועקש והם חזקים כראי מוצקים

ל"ג ומש"ע ובאמת כדי להבין דברי המ"כ כדי ליישבן כו' עד סופו כל דבריו אין להם שחר חדא וכי בפי' זה הם מיושבים דברי המ"כ אדרבא יותר המה מוקשים עם דבריו דמנ"ל לפרש פי' זר ודחוק ורחוק כזאת בש"ס ולהוציא מזה דינים חדשים גם מ"ש דמיעוט עכו"ם מעשרי' לא שמעתי מן העול' ועד העול' ועוד זאת אגיד למע"ל דאפי' אם אירע איזה עכו"ם משוגע שהפריש מעשר ואח"כ מכר תבואתו אפ"ה חייב הלוקח לעשר דמעשה עכו"ם לאו כלום הוא ובלא"ה כל אלה הם דברי הבל אין כדאי לסתור דברים אלו ועיין בזבחים דף מ"ה ובעירכין דף ו' ובתמורה דף ג'

ל"ד ומ"ש ואיך שיהי' ע"כ רש"י ז"ל לא ס"ל כסברת המ"כ ע"כ כו דיש להקל בנ"ד להפריש ממ"א עכ"ד אין בדבריו כלום דעוד לא מצא דרש"י לא ס"ל כהמ"כ דאי משום דלרש"י אין רעה"מ הו"ל ספקא דאורייתא והוא לחומרא מן התורה מ"מ יש עוד הכרחים אחרים לסברות המ"כ שהוא סברת התוס' בכל מה שדומה חיוב יותר אין מפרישין עליו כאשר יראה המעיין בדה"ת שם בב"מ וגם בלא"ה לענין חד"ר ותד"ר ודאי גם רש"י ס"ל כהמ"כ כדמוכח מפשטות הסוגיא לפי הלכתא דקיי"ל דתרומה בזה"ז דרבנן וכמו שביארתי באות כ"ח ובהיות כן לא נשאר מקום למע"ל להקל בנ"ד להפריש ממ"א

ל"ה עוד אחת מה שנ"ל דלא כדברי מע"ל במה שבכל דבריו כ' דמה שאין היתרו במשהו כגון טבל לתרומת מעשר וכדומה לא שייך בי טעמא דכהיתרו כך איסורו וליכא בי' רק טעמא דדשיל"מ ולפום רהיטא לא נ"ל כך אלא כיון דשם טבל הוא אוסר תמיד במשהו אפי' במידי דאין היתרו במשהו דלא חילקו חכמינו ז"ל ומנא אמינא לה מהא דכ' התו' והר"ן בע"ז דהוצרך לטעמא דכהכ"א היכי דאין דשיל"מ. כגון שאין לו פרנסה ממ"א יעו"ש ולפ"ז קשה לכאורה במתני' דשאור ועיסה למה באין לו פרנסה ממ"א יפריש לפי חשבון מהכל ולמה לא יתבטל הא לא הוי דשיל"מ ונהי דמגופה דמתניתין לא מוכח משום די"ל דהוא מחמץ. וכן בענבי בציר י"ל שאין הפטור רוב מ"מ מההוא דמפרש הר"ש שם בסוף הפרק א"כ למה אמרו הטבל אוסר בכ"ש כו' קאי אההוא דלעיל באין לו פרנסה וכן הרא"ש הובא בש"ך דכולהו מפרשים הטעם משום דטבל אוסר בכ"ש ונעשה כולו טבל כו' הרי דמוקי לבבא דאין לו פרנסה דמיירי במשהו וכאשר הארכתי בזה בתשובתי (בסימן מ"א ובסימן מ"ב) לומר דאע"ג דבהא דפרנסה מיירי ביש בו בנ"ט מ"מ אידך בבא מוקמי' לה גם במשהו מטעם דטבל אוסר במשהו וא"כ הרי דבר שיל"מ לא שייך כשאין לו פרנסה וע"כ מטעם דכהכ"א כמ"ש שם הר"ש להדיא בסוף הפרק וא"כ קשה הא שם מיירי לענין ת"מ דאין היתרו במשהו אלא ודאי משמע דבכל טבל אוסר במשהו. ועוד סמך נ"נ בזה מדהקשה התוס' בנדרים ל"ל טעמא דדשיל"מ תיפוק ליה דכהכ"א ונשארו בקושיא ומדוע לא תירצו דצריך לטעמא דדשיל"מ לטבל שאין היתרו במשהו א"ו משמע שלא חילקו חז"ל והואיל ושם טבל היתרו במשהו לכן אמרו כל טבל מה"ט אפי' היכא דאינו דבר שיל"מ כן נראה לי לפום ריהטא אבל איני מחליט הדבר עד שיעיין בו פא"מ היטב כי להיות שאין בדבר זה נפקותא כ"כ לענין שאלתינו לא ראיתי להעמיק ולהרחיב הדבור בזה יראה פא"מ לשום עיונו בדבר הזה

ל"ו עוד כתב מע"ל וז"ל עוד אמרתי להזכיר דבר א' כו' עד סופו הנה אעתיק לפ"מ דברי המ"ב בסימן מ"א ומהם יבין שאין מקום לדברי מע"ל וז"ל המ"ב שם הצריך לענינינו הת"ה כתב שיש ליטול עיסה לשאור קודם שיטול חלה ולהשהות אותו שאור כדי להחמיץ בה עיסות אחרות כדי שיהיו מה"ח עה"פ עכ"ד והשתא מה מועיל זה מאחר שנילושה העיסה בב"א אפילו אם יקח לשאור קודם שיפריש מ"מ אח"כ כשיפריש החלה מהעיסה הנשארת יפטר גם זה שלקח לשאור בכ"מ שהוא שהרי לא בעינן מוקף היכי שנילוש בב"א מדקיי"ל חלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש וכמבואר בי"ד סימן שכ"ג אע"כ שאני הכא דבדעתא תלי' מלתא וכיון שדעתו הי' מתחלה ליקח עיסה לשאור ולחלקו מהעיסה הנשארת הרי לא נכנס מעולם בחיוב א' וכאלו נילוש בפ"ע וינא לנו מזה שאפי' התם בת"ה דמה שמפריש לשאור מסתמא אינו כשיעור חלה ואלו הי' נילוש בפ"ע הי' פטור מחלה ולא אתא חיובו רק משום שנכנס עם עיסה הגדולה בשעת לישה ואפ"ה לא יפטר בו את החלה שמפריש מעיסה גדולה כו' עכ"ל ממילא מזה מבואר הכל היטב דזה השאור אינו נפטר במה שלוקח חלה מהעיסה דהוי כאלו נילוש בפ"ע ואפ"ה חייב בחלה כיון שהי' ביחד בשעת גלגול והי' בו שיעור חלה ומש"ה אפי' דנעשה אח"כ סופגנין אינו פוטרו כיון דאפה כל העיסה שנילושה עמו ביחד ותו דהא הוי נמלך דהא מתחלה כשלוקח השאור לקחו כדי לחמץ בו עיסות אחרות דהיינו לעשותה עיסה ואח"כ נמלך לעשותה סופגנין ובכה"ג חייב בחלה כמבואר בש"ע ומלבד המ"ב נ"ל פשוט דכיון דבשעת הפרשת חלה דעתו שלא לפטר מה שלקח מש"ה לא נפטר והמ"ב לא פלפל שם רק אי שרי לעשות כך לכתחלה עיין ש"ך סימן שכ"ו מה שפלפל על דברי המ"ב אלו בשם הב"ח אבל ודאי כל שעשה כן בפירוש דרך משל שלקח עיסה וחלקה והפריש חלה בפירוש רק על חצי' בודאי לא נפטר השאר ומכ"ז יראה מע"ל שאין מקום לכל דבריו בזה הן מחמת דברי המ"ב הן מחמת הטעם שכתבתי אלא דנ"מ אם החמיצו הבארש"ט בשאור זה קודם שנלקח החלה מהעיסה דאי לטעם דידהו הי' שפיר תקנה שיפריש מהעיסה ויכוין גם על מה שנלקח ממנו לשאור דלא גרע מה שנתערב בבארש"ט מאלו כבר נאכל משא"כ לדברי המ"ב אפילו בכה"ג לא מהני ואין להאריך בזה מאחר דבעובדא דשאילתינו כבר נאכל גם הפת שאפו מן העיסה בעת שהחמיצו הבראש"ט ולכן בודאי בשום אופן לא נפטר בחלה ראשונה

ועתה אחרי שהעברתי כל דבריו תחת עיוני כאשר תעבורנה הצאן ע"י מונה וכבקרת רועה עדרו כן העברתים ובקרתים לכל אשר ימצא בהם בדק אבאר עתה לפני פא"מ מה שנ"ל בקצרה