נאות דשא קכד

לעיסה ואוסר בעיסה להפריש מני' ובי ואהא חולק הש"ך (עיין בסימן מ"א בד"ה ועתה נשים פנינו) אבל מי שיתיר להפריש ממ"א בעיסה לא ראינו ולפ"ז נתיישב ג"כ מה שנתקשה כ"ת על הד"מ למה לו להסתייע מדברי הטור הרי הוא באמת משנה מפורשת ולדרכינו א"ש כי הר"ש כשהקשה שם בההוא דענבי בציר מהא דאין בילה כ דדוחק לאוקמי משנתינו כמ"ד יש בילה ע"ש וא"כ אין קושיא על המ"כ מהמשנה די"ל דס"ל דמתני' כמ"ד יש בילה ואנן ס ל כמ"ד אין בילה כמבו' כ"ז בדברי המ"כ שם ע"ש מש"ה הקשה ד"מ מהטור דפוסק כך להלכה דיש בילה וגם ניחא מה שתמה כ"ת על המ"כ איך יפרנס המשנה ולהנ"ל א"ש דודאי לענין להפריש עליו, ממ"א אין חולק עליו רק לענין מני' ובי' ובהא ס"ל להמ"כ דמתני' כמ"ד יש בילה ואיהו פסק אין בילה והד"מ והש"ך חלקו עליו לומר דגם אנן קיי"ל יש בילה וכפסק הטור זהו מה שנ"ל ברור בפשט הדברים

ב' ומ"ש עוד ח"ל אבל צריך להבין דעת המ"כ איך יפרנס לסברתו אותו המשנה מפורשת בפ"ג דחלה וגם על הד"מ גופי' ק' כו' כבר כתבתי ליישב זאת לפי דרכי בפשט הדברים ואולם גם לפי מה שהבין כ"ת בדברי הד"מ ג"כ לק"מ קושיותיו מה שהקשה על המ"כ איך יפרנס כו' דנ"ל דהמ"כ יש לו פרנסה ממ"א לפרש המשנה כי לא דקדק כ"ת יפה בדברי הר"ש ז"ל יעו"ש שאחר שכ דטכ"ע דאורייתא כ' וז"ל בתוספתא תני דמביא קמח ממ"א ומשלים עם השאור לה' רבעים דמצרפו כו' הובא בב"י. וכוונתו בזה שהוא נמשך לדבריו הקודמים דלפי מה שפירש תחלה ענין הפרנסה דמשנתינו לומר שמפריש מעיסה החייבת אז הוקשה לו מההוא דר' שמעון שזורי והוצרך לומר משום דטעם כעיקר דאורייתא משא"כ לפי' התוספתא דענין הפרנסה הוא שלש עיסה קטנה שאינה חייבת בחלה זולת ע"י הצירף שמצטרפת עם השאור אז ניחא בלא"ה דליכא חשש מה"ח עה"פ דהא באותו עיסה ליכא שום חיוב רק מה שיש ע"י התערובות לא פחות ולא יותר כך הוא כוונת הר"ש והוקשה שם הר"ש איך מצטרף עם השאור הא העיסה מפסקת ותירץ דעיסה שהורמה חלתה אינו מפסיק ומצטרף שפיר יעו"ש לפ"ז לק"מ על המ"כ מידי שהוא מפרש ענין הפרנסה השנוי' במשנתינו על הדרך שפי' בתוספתא דאז לא הוי מה"ח עה"פ. (עיין בסי' מ"א בד"ה ואחר שבררנו) כיון דאין העיסה הקטנה מתחייבת רק ע"י צירף וכנ"ל משא"כ בנ"ד דהמ"כ דמיירי בעיסת נכרי דקיי"ל בסי' שכ"ד ס"ו דמפסקת מש"ה אין מועיל שם תקנה זו וא"ש ולק"מ על המ"כ מהמשנה מש"ה לא הק' הד"מ רק מהטור שכ' שני הדרכים בפרנסה ממ"א דהיינו או להפריש מעיס' שלא הורמה חלתה או שיעשה עיסה קטנה לכן מהטור הקשה שפיר כן נ"ל פשוט ליישב לפי מה שהבין כ"ת דהד"מ השיג על המ"כ לענין הפרשה ממ"א אלא דאכתי קשה על המ"כ דאע"ג דמיירי בעיסת גוי יוכל למצוא תקנה שיעשה עיסה קטנה לצרף ואע"ג דעיסת גוי מפסקת מ"מ יוכל לצרף ע"י סל ובצירף כלי לא מהני הפסקה וקושיא זו על המ"כ אינו מיושב בכל האופנים. שכ' מעלתו כי לתקנה זו איני רואה שום מיחוש בעולם כיון דכל החיוב שיש בתערובת הוא ממש באותו עיסה לא פחות ולא יותר. שוב ראיתי בב"י סימן שכ"ה ובד"מ שם דבצירף כלי בעינן שיהיו נוגעים זה בזה בכלי ע"ש וכן העלה בנה"כ בסימן שכ"ו ע"ש ואני תמה על שלא ביארו המחבר ורמ"א דין זה במקומו בסימן שכ"ה ולפ"ז א"ש כיון דבעינן נגיעה א"כ העיסה של גוי מפסיק ומש"ה לא מצא המ"כ שום תקנה וא"ש כן נ"ל

ג' ומש"ע מ"ל דאין לומר דמשנה מיירי בחלה דאורייתא כו' דאין מפרישין מהח"ל לחא"י עכ"ל שגה בזה דודאי הא דאין מפרישין מעיסת ח"ל על עיסת א"י היינו משום דהו"ל מה"פ עה"ח משום דעיסת ח"ל אינה חייבת רק מדרבנן וא"כ חלה דאוריי' שנתערב ונעשה דרבנן שפיר יוכל למפריש מחלת ח"ל וזה דומה להא דלקת מהנכרי או מהשוק דבודאי באיסו' הפרשת משל ח"ל על של א"י ליכא טעמא אחרינא רק משום ה"פ עה"ח כמבואר במשנה ה' פ"ק דתרומת יעו"ש

ד' ומש"ע וז"ל ונראה לפענ"ד לומר דודאי דברי המ"כ קיימים כו' הא קיי"ל דטבל אוסר במשהו והוא לכאורה מדאורייתא כו' הואיל והיתרו במשהו כו' כל אלה דברי שגיאה דהדבר ברור דטבל בעל מדאורייתא כמו כל האיסורין וכך מבואר בפי' הרא"ש לנדרים דף נ"ט ע"ב ד"ה דלמא לחומרא ע"ש דמיירי לענין תרומה וכתב עלה דבטל הדאורייתא ברוב ואע"ג דתרומה היתרו במשהו אע"כ דהך סברא דהואיל והיתרו במשהו סמך בעלמא הוא מדרבנן וזה דבר ברור ופשוט ויתבאר עוד אח"כ

ה' ומה שכתב וז"ל וכן משמע בשלהי ע"ז דאיתא התם הטעם דטבל במשהו כו' משמע דמדאורייתא גם כן לא בטל תמהני על כ"ח. איך הניח אותו שכלו היושר לאמר זאת אחרי רואיו שהר"ן שם ושאר מפרשים והתוספות בנדרים דף נ"ח כלם הקשו ל"ל לטעם דכהיתרו כך איסורו ולא סגי ליה בטעמא דדבר שיש לו מתירין והוצרכו לדחוק דאיירי שהיכי שאין לו מתירין ומשום דסתמא תני דלא בטל משמע אפילו אין לו היתר ואלו לפי דעת פא"מ מאי התחילו להקשות הא ודאי איצטריך להאי טעמא לומר שאינו בטל מדאורייתא ובפרט לפמ"ש מע"ל אח"כ ח"ל ועוד יש ראי' מדתני לה התם דומיא דיי"נ משמע שהוא מן התורה כו' וא"כ אין מקום לקושיות כל הגאונים הללו דמש"ה שם דתני לה דומיא דיי"נ הוצרך הש"ס לומר טעמא דכהיתרו כך איסורו כפי שיהי' מן התורה דומיא דיי"נ ותו איך יעלה ד"ז על הדעת מאחר דבנדרים דף נ"ח קתני כל דשיל"מ כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו בהן חכמים שיעור ואם הוי טבל מדאורייתא לא בטל היכי יהיב בי' טעמא בטבל משום דשיל"מ וזה כיהודא ועוד לקרא א"ו דהכל מדרבנן וכן כ' שם הרא"ש באותו מקום שהוא מדרבנן ודוחק לומר דמיירי התם בטבול למעשר וכ"ז פשוט ומ"ש מע"ל דהכי משמע מסתימת הפוסקים אדרבא דבר מלא הוא בפי כל הפוסקים שאין שום דבר בעולם שיהי' אוסר מן התורה יותר מנ"ט ויתבאר עוד אח"כ

וי"ו ומה שהביא כ"ת עוד ראי' לדבריו וז"ל ועוד ראי' מדתני לה התם דומיא דיי"נ ויי"נ מן התורה אוסר במשהו מדכתיב לא ידבק בידך מאומה משמע דה"ה לטבל עכ"ד שגה מאד בכ"ז חדא דאדדייק מהתם לידוק ממתני' דע"ז שם דתני ואלו אסורין ואוסרי' בכל שהן וחשיב שם יי"נ וע"ז ושאר איסורין שהם דברים חשובים ולא בטלו וא"כ לידוק מהתם דדברים החשובים מדאורייתא לא בטלי וזאת הלכה רווחת שהוא רק מדרבנן אלא ודאי מידי ארי' הא כדאיתא והא כדאיתא ותו דאדדייקת מהא דהוא דאוריית' מדתני לה דומיא דיי"נ דוק איפכא מההוא דנדרים דף נ"ח דחשיב טבל ומעשר שני וחדש דהני ודאי מדרבנן מטעם דשיל"מ ועוד עיקר הדבר מה ששגה דמה שהוא סבור דיי"נ מדאורייתא לח בטל וזה שבוש והכל מדרבנן וקרא דלא ידבק אסמכתא הוא ועיקר קרא דלא ידבק בע"ז כתיב ואיהו גופיה בטלה מדאוריי' וד"ז מלא הוא בכל מקום ואזכיר קצת מהן בזבחים פ' התערובת טבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעת ונפל א' מהן לים הותרו כולם מטעם דמדאוריית' ברובא בטל ומבואר בבית יוסף סימן ק"י ע"ש עוד ביורה דעה סימן ק"מ ויין נסך משום לתא דע"ז הוא דאוסר במשהו ואינו חמור מגוף ע"ז עיין בר"ן בע"ז במתניתין דאלו אסורין ואוסרין בכל שהן יעו"ש. וכ"כ הר"ן עוד בע"ז במשנה דיי"נ שנפל לבור ע"ש. דיי"נ וע"ז מדינא בטלי יעו"ש וכ"כ עוד הר"ן בפ' סוף כל הצלמים בסופו דהא דתני יי"נ שנפל לבור כולו אסור בהנאה דאוסר בכ"ש היינו מדרבנן אבל מדאורייתא נתבטל ומש"ה קאמר רשב"ג שימכר כולו לנכרים חוץ מדמי איסור שבו הואיל ונתבטל כדינו מן התורה משא"כ בלא נתבטל יעו"ש ואם אמרתי לספר כל המקומות שמבואר ד"ז תקצר היריעה מהכיל באופן שאין שום איסור בעולם שלא יתבטל זולת בריה דיש דעות דמדאורייתא לא בטל ולא קיי"ל הכי. סוף דבר שהדבר פשוט דטבל מדאורייתא בטל ורבנן אסמכי' לומר דלא בטל משום דכהכ"א. והוא רמז וסמך בעלמא וגרם לו לפא"מ שלא עיין היטב. וכבר אמרו חז"ל שדברי תורה אין אדם עומד עליהם אא"כ נכשל בהם לכן אל ירע בעיני כ"ת אם נכשל ושגה בדבריו בענין הזה בכמה דברים. כי כך היא דרכה של תורה והש"י יצילנו משגיאות ויאיר עינינו בתורתו

זיי"ן ומ"ש עוד וז"ל ואין לומר דהסברא היינו משום דהוי דשיל"מ כו' והאריך לסתור ד"ז ובפשיטות הו"ל לסתור זאת דזה א"א דהא התוס' והר"ן ושאר הקדמונים פירשו דה"ט דכהכ"א קאמר בגוונא דאין לו מתירין יעו"ש

חי"ת עוד כתב והא דהוצרך לומר דהיתרו במשהו כו' י"ל שא"צ להוציא הוצאות להתירו טעות הוא דאי משום הוצאות לא הוי צריך לומר הואיל והיתרו במשהו דדין הוצאות לא נאמר אלא כשצריך להוציא יותר ממה שהי' צריך להוציא מתחלה משא"כ בהא לפום סברתו דהשתא דהוא דשיל"מ משום שיכול להפריש ממ"א א"כ אפי' אי לא הוי היתרו במשהו ג"כ לא הוי דשיל"מ כיון שאינו מפסיד ע"י תערובת הלזה ומלבד שדבר זה הוא מושכל ראשון. הנה הוא מבואר בכמה דוכתי ויעיין בזה במקומו בע"ז גבי טבל ויי"נ בההו' דכהכ"א בהר"ן שם שכ' דבאין לו פרנס ממ"א וצריך להפריש מני' ובי' יותר מלפי חשבון לא הוי דשיל"מ כיון שצריך להוציא הוצאות יותר מדינו ע"ש וכ"ז פשוט וא"כ אין התחלה כלל לדבריו בזה

ט' ובהא נסתר ג"כ מ"ש כת"ר וז"ל ועוד דא"כ טבל הטבול לת"מ דאין היתרו במשהו אטו לא מקרי דשיל"מ אע"כ דלאו משום דשיל"מ נגעו כו' ממילא לפי דרכו עדיין לא תירץ איך מקרי דשיל"מ חתר שצריך להוציא הוצאות כיון דאין היתרו במשהו אבל האמת כמ"ש דכיון שאין ההוצאה יותר מדינר בודאי הוי דשיל"מ מש"ה גם בטבול למעשר או ת"מ הוי דשיל"מ והיכי דאין לו פרנסה ממ"א באמת אינו דשיל"מ כמ"ם הר"ן שם

יו"ד ומ"ש עוד הן אמת דרש"י ז"ל ס"ל בהדיא דטבל שנתערב בחולין מדאורייתא בטל ברוב כו' לל"ק דא"ל לך קח מהשוק ע"כ לא ידעתי מדוע כ' כ"ת לל"ק דזה הוא מוכרח גם לל"ב וסוף דבר כבר ביררתי לכ"ת דודאי טבל בטל מדאורייתא וא"כ כל מה שהאריך רו"מ שם הכל בטל רק מה שסיים וז"ל ומעתה בנ"ד כו' הוא באמת דלכאורה ראי' מהט"ז והש"ך כו' עד סוף הענין כ"ז הוא נכון לדינא ויתבאר אי"ה לקמן

י"א כתב עוד כת"ר וז"ל ועוד נלפענ"ד ליישב דברי המ"כ כו' הנה מלבד הדוחק שיש בדברי הש"ך כו' תחלה אבאר קושיות הש"ך והוא עפ"י מה שהביא בסקי"ח בשם הרא"ש דמחמת