נאות דשא קכה

דטבל אוסר במשהו נעשה כולו טבל והוא דומה למה דאמרינן חנ"נ והיינו לומר דמדרבנן נעשה כולו טבל א"כ ה"ה וכ"ש היכי דאיכא נ"ט באופן דלא נתבטל מדאורייתא אמרינן ג"כ דנעשה דכולו נעשה טבל מדאורייתא (כבר ביארתי כ"ז בסימן מ"א בד"ה ועתה נשים פנינו) ותהא הוקשה הש"ך ל"ל למימר הטעם דהשאור אין בטל דמשמע דבשאור לחודי' איכא חיוב ומש"ה יכול להפריש ממ"א הרי באמת גם בעיסה גופי' איכא חיוב כ"ז שלא הפריש על השאור וקושי' ש"ך זו בין אי מיירי במשהו ואמרו דאין השאור בטל מטעם דטבל אוסר במשהו וא"כ גם בעיסה איכ' חיוב זה ובין אי מיירי בנ"ט ואמרו שאין השאו' בטל מדאורי' יש חיוב עצמו גם בעיסה ואהא תירץ דה"נ קאמר שאינו בטל ממילא מהפך הכל לאיסור כ"ז פשוט בכוונת הש"ך מעתה מ"ש כ"ת שדוחק יש בדברי הש"ך דפשט לשונו לא משמע הכי אני תמה דאדרבא הפשוט הוא כתירוצו עד שאין התחלה כלל לקושיות הש"ך לרוב פשיטת תירוצו

יב וכן מ"ש קשה עוד שהרי ע"כ לא מטעם זה כו' דאלו לטעם זה כו' אין מקום כלל לדברי כ"ת וכ"ת הבין דמ"ש הש"ך תיפוק לי' דנעשה כולו טבל בא להקשות למה לי להר"ש לומר דמדאורייתא לא בטל תיפוק לי' דמדרבנן לא בטל ואני תמה מי הכניס את כ"ת לתגר זה לאיזה ענין ידבר הש"ך כאן אי הוא דאורייתא דלא בטל או דרבנן דהרי דבין כך ובין כך יפה הקשה ויפה תירץ וכמו שפרשתי דבריו ויעיין פא"מ עתה היטב שיראה שטעה מאוד בכוונת דברי הש"ך לתלות בו בוקי סריקי ויראה שאין שום ביאור לדבריו רק כמו שפרשתי

יג וממילא גם מ"ש וכדי ליישב קושיות הש"ך נ"ל דבודאי הר"ש והרא"ש ס"ל כו' אין מקום כלל לדבריו אלה כאשר כבר ביארתי דאפ"ה הקשה הש"ך שפיר דמשמעות דבריהם דבשאור לבדו איכא חיוב דאורייתא הרי כולו נעשה טבל דאורייתא וזה פשוט וגרם טעיות אלו לפא"מ שלא העמיק הרחיב בפשט הדברים והלך כאשר יהלך איש על גבי גחלים מחמת זה טעה הרבה בפשט הענינים הן אמת שבתשובתי סימן מ"ב הארכתי בראיות לדחות כל דרכו של הש"ך ז"ל בדינים הללו ואלולי הטרחא הייתי מעתיק דברי לכ"ת אבל עכ"פ כ"ת רצה לשפוך סוללה על הש"ך ז"ל מבלי מבין פשט דבריו לאשורו

יד ומש"ע ע"כ הוצרכו לומר דשאור לא בטל בעיסה כו' ומיירי מתני' היכי דליכא ששים נגד השאור תמה אני איך העלים כ"ת את עיניו ממה דתני שם בסוף הפרק א"כ למה אמרו הטבל אוסר בכל שהוא כו' ופירש לה הר"ש דקאי אהך מתני' דתני דהיכי דליכא פרנסה מפריש מהכל הרי דמוקי לאותה משנה במשהו ונהי דמה דאמר כ"ת דלק"מ על המ"כ מהמשנה משום דמתני' מיירי בנ"ט שפיר קאמר וכבר כתבתי ג"כ בתשובתי משום דהמ"כ יפרש דהא דתני' א"כ למה אמרו הטבל אוסר בכ"ש לא קאי כלל אדלעיל אלא אעלמא קאי דקיי"ל דטבל אוסר במשהו אבל לפרש כך בדברי הר"ש קשה כיון דהוא פירש דהאי א"כ למה אמרו קאי אמתני' דלעיל וכבר הביא הש"ך בס"ק י"ח גם בשם הרא"ש כך שמפרש הטע' דמפריש מכי' ובי' משו' דטבל אוסר בכ"ש במינו כו' הרי דמפרשו למתני' בכ"ש אמת שבתשובתי ישבתי כל זאת ובד"ה ועתה להך פירושא ובד"ה ואחרי שבררנו דדעת הג' ע"ש) בארוכה אבל על מע"ל צד תמיהות במקומה עומדת איך לא שם לבו לזאת ורצה לתפוס בזה על הש"ך ולא העמיק כראוי בפשט הדברים וגם כ' אח"כ ואי קשיא א"כ אם הוא מין בא"מ איך עושה את הכל טבל כו' הא דוקא מין במינו הוא דטבל במשהו ולא ידעתי איך ארכבי' אתרי ריכשי דהא חד בבא הוא דמחלק בין יש פרנסה לאין פרנסה ואחר דמוקי למתני' שאין ששים מהו זה שכתב דטבל במשהו אמינא כד ניים ושכים כ"ת אמר לה

ט"ו גם מ"ש חדא דלענין חיוב חלה הוי מין במינו שהרי זה חייב כמו זה כו' טעות גדול הוא דאי משום הא לא הוי חין במינו דהרי בע"ז פ' השוכר פליגי אביי ורבא בחמירי דחיטי וחמירי דשערי שנתערבו טבל בחולין אי הוי מין במינו או מין בשא"מ ובשאור חטים בעיסת שעורים כ"ע מודי דהוי מין בשא"מ כמ"ש הב"י בסימן צ"ח בשם האגור דשאור ועיסה הוי ב' מינים ופירש שם הפר"ח דמיירי בשאור חטים בעיסת שעורים דאלו בשניהם של חטים מבואר במתניתן דהוי מין במינו והיינו משום הטעם שכ' הר"ן בשם הרמב"ן בע"ז בההיא פלוגתא דאביי ורבא וז"ל דשאני עיסה הואיל וראוי להמתין והוי שאור מש"ה הו"ל מין במינו מהשתא עכ"ד א"ו מיירי האגור כנ"ל ועכ"פ יצא לנו דאי משום שזה חייב כמו זה לא הוי מין במינו וזה פשוט בדוכתא טובא אין מהצורך להאריך בסתירת דבר זה ואגב ק"ק אצלי בדברי האגור הנ"ל דלכאורה י"ל דגם בכה"ג הו"ל מין במינו לענין דבשיל"מ משום דהוי כמו מים ומלח בעיסה וכמ"ש הפר"ח עצמו בסימן ק"ב סק"ה דשאור ועיסה הוי כמו מים ומלח בשלמא לטעם הרמב"ן שהביא הפר"ח בסימן צ"ח דמש"ה הוי שאור ועיסה מין אחד משום דראוי להמתין ותהי' שאור א"ש דזה לא שייך בשאור חטים ועיסת שעורים דאף שימתין לא יהי מין אחד משא"כ לפי טעם זה דהוי כמים ומלח מה חילוק יש מיהו י"ל משים דדין מים ומלח לא נאמר רק לענין דשיל"מ ולא לשאר דברים וא"כ האגור י"ל דלא מיירי שם לענין דשיל"מ כן נ"ל ולאפס הפנאי לא שמתי עיוני עתה לדבר זה בהיות אין בו נ"מ לנ"ד

ט"ז גם מ"ש ועוד דאחר שהשאור החמיץ את העיסה נעשה הכל שוה ונעשה מין במינו כו' שיבוש הוא דא"כ גם בכל מין בא"מ ודשיל"מ נימא דאוסר במשהו משום דע"י שנתערבו נעשה הכל שוה אע"כ דז"א וגם זה פשוט אין מהצורך לסתור זאת רק מ"ש ועוד שהרי הא דטבל כו' ממים ומלח כו' הוא האמת וכמו שהבאתי תחלה מדברי הפר"ח בסימן ק"ב גם מ"ש ולפ"ז אין כאן אפי' ריח קושיא על המ"כ הוא נכון וכן כתבתי גם אני בתשובתי

י"ז מ"ש ובאמת שהש"ך ז"ל כ' דה"ה עיסה כו' דלשטתו אזיל דס"ל דהטעם הוא משום דהטבל אוסר במשהו כו' אין מקום לדבריו בזה כי כבר כתבתי באות א' דהש"ך בכל אותו הס"ק לא מיירי רק לענין להפריש מני' ובי' וא"כ אין מקום גם למ"ש פא"מ ובהכי מתיישבי' דברי הפרישה כו' באין מקום לתמיהת הש"ך עליו כו' כי הש"ך שפיר השיג כי הש"ך מפרש בדעת הפרישה דאוסר בעיסה להפריש מני' ובי' וכדעת המ"כ ומש"ה השיג על הפרישה וא"כ אין מקום למה שתירץ פא"מ ואלו דקדק מע"ל היטב בדברי הש"ך בכל אותו סקי"ח לא הי' כותב דברים הללו ואולם בתשובתי בסימן מ"ב בסוף ד"ה והאמת) הארכתי ליישב דברי הפרישה בדברים נכוחים כי הארכתי לדחות שם דרכו של הש"ך בדינים אלו ולרוב הטרדא א"י להעתיק את דברי לכ"ת אבל לא כאשר רוצה מע"ל לדחות דברי הש"ד בקנ' רצוץ מבלי עיון כלל אכן ז"ש ובלא"ה דברי הש"ך במה שהשיג על הפרישה כו' שיש כאן איזה חסרון בדפוס עכ"ד כ"ת האמת אתו בזה וכבר כתבתי בתשובתי (שם בד"ה הנ"ל) דמ"ש הפרישה עיסה כל זמן שאין לה שיעור חלה וגם מ"ש הש"ך דחלה אין לה שיעור מן התורה לית להו פתרא כלל ושם הארכתי בזה

יח ומ"ש עוד וכפי הנראה מההעתקה כו' כי הד"מ סובר שדעת הטור כן גם בעיסה וע"כ שפיר הקשה על המ"כ ובהכי ניחא ג"כ מה שהקשה מהטור ולא מהמשנה עכ"ד אין זה אלא דברי תימא דאטו משום שהוא סובר דדעת הטור כן גם בעיסה מכח זה יקשה על המ"כ הא בודאי כי היכי דלא קשיא מהמשנה משום דמיירי בשאור ה"נ לא קשה מהטור א"ו הברור כמ"ש באות א' דהד"מ לא הקשה על המ"כ רק לענין להפריש מיני' ובי' ואהא שפיר הקשה דלענין זה הוי עיסה ק"ו משאור וכמ"ש הש"ך בס"ק י"ח והא שלא הקשה מהמשנה ג"כ כבר ישבתי שם באות א' ובאות ב' היטב ואין מהצורך שוב לכפול אותן הדברים יעו"ש

יט ובמ"ש שוב מצאתי בתשב"ץ כו' הרי להדיא דהי"א אלו ס"ל כדעת המ"כ כו' בזה דיבר נכונה דודאי זהו דעת א' אלא שאני תמה איך לא הוקשה לו על שיטה זו מה דקשיא טובא אי מיירי כשאין ס' למה מהני פרנסה ממ"א הרי משמע בהדיא בנ"ט גמור אפילו פרנסה לא מהני ממתני' דנתן שאור חטים לעיסת אורז אם יש בו טעם דגן חייב בחלה וכן במתני' דעושה עיסה מהחטים ומהאורז אם ישבו טעם דגן חייב בחלה ולא תני סתם דאם יש פרנסה יפריש רק על של חטין והיינו ע"כ כדיהיב הרא"ש התם טעמא דמשום טכ"ע דאורייתא הכל נעשה טבל וצריך להפריש מהכל וא"כ אם נימא דכאן מיירי בנ"ט גמור איך תני דמהני פרנסה. ובתשובתי סימן מ"א (בד"ה ועתה להך פירושא ובד"ה ונראה ברור שזהו) עמדתי בזה ולא מצאתי תירוץ לזה שם רק לומר דשיטה זהו ס"ל דבהא דבנ"ט נעשה הכל טבל ולא מהני פרנסה היינו דוקא בחטים ואורז לפי שהאורז נגרררים אחר החטים וכמ"ש ב"י בשם הרשב"א בסי' שכ"ד הובא שם בט"ז וש"ך משא"כ בשאר ב' מינים לזאת בקשתי עתה מרו"מ היות שספר התשב"ץ בידו יעיין היטב בכל דינים הללו שם בדברי התשב"ץ ומה שביאר שם בדין חטים באורז ואם מתוך דברי התשב"ץ יצא לו ישוב לקושי' זו יודיעני במכתבו

כ ומ"ש עוד נלפענ"ד ליישב כו' דמה בכך שיש יותר מס כו' ובמ"ש הש"ך בסימן צ"ח בשם הרשב"א כו' אין משם ראי' כלל מב' טעמים חדא דאע"ג דכ' הש"ך משמם דכיון דנרגש הטעם ביותר מס' פשיטא דאסור מ"מ כוונתם מדרבנן דהא הש"ך עצמו כ' מיד בס"ק שאח"ז דברי או"ה בסתם בלי חולק דהוא דרבנן והיינו דאע"ג דנרגש טעמו מ"מ טעמא קלישתא הוא ובטל מדאורייתא ותו דאפי' אם הי' כוונתם דלא בטל מדאורייתא היכי שנרגש הטעם ביותר מס' מ"מ אין ראיה מזה למלתא דעביד לטעמא כי יותר חמור איסור דלא עביד לטעמי' אם נ"ט ביותר מס' ממלתא דעביד לטעמי' באופן דקוב הפוסקים סבירא להו דעביד לטעמיה הוא רק מדרבנן וכבר מוזכר כ"ז הרבה בדברי האחרונים ואולם לא אטריח את מע"ל להאריך בזה כי כ"ז אינו ענין כלל לנ"ד כאשר אכתוב מיד אח"כ

כ"א ומש"ע ובהיות כן א"כ הדבר כפשוטו כו' דשאור בעיסה כו' ומלתא דעביד לטעמי' כו' אינו בטל מדאורייתא כו' עכ"ד בזה טעה מאוד מע"ל דדין מחמיץ הוא זה ואינו ענין כלל למלתא דעביד לטעמי' דאפילו מאן דס"ל במלתא דעביד לטעמי' דהוא מדאורייתא: אבל מחמץ מודה שהוא דרבנן ובאמת גם מע"ל הרגיש קצת בזה מסברתו וכ' דכד מעיינינן שפיר אכתי איכא לספוקי כו' ובאמת מלתא דפשיטא הוא ולית בי' ספקא כלל ובעת שכתבתי תשובתי בדין זה לא היה לפני ספר הפר"ח ואעפ"כ כתבתי שם (בד"ה באופן שבאו דברי הר"ש) מדעתי דמחמיץ ודאי מדרבנן כי כך הבנתי מהפוסקים ועתה שבא ליהו ספר הפר"ח מיד פא"מ ראיתי שם בסימן צ"ח סק"ז שהדבר פשוט אצלו