נאות דשא קכג

עליו ממ"א ודו"ק אבל כד מעיינינן שפיר אכתי איכא לספוקי דשמא בשאור שמחמיצין בבארש"ט לא הוי בכלל מלתא דעביד לטעמי' דהשאור בזה עם שנותנין אותו כדי להחמיץ מ"מ הרי עינינו רואות דאם לא הי' הבארש"ט מוסיף חומץ מצד עצמו כמעט שלא היינו מרגישין כלל שום חימוץ בבארש"ט והחוש יעיד ע"ז שתיכף ומיד אחר נתינת השאור אם נטעם את הבארש"ט יהי' עדיין מתוק רק אח"כ מוסיף חומץ מצד עצמו הן אמת שבא לו מחמת השאור אמנם י"ל שדין מעמיד יש לו שהרי הוא מעמיד לא מטעים ובמעמיד ודאי בטל מן התורה בס' ובהיות כן עדיין הספק במקומו עומד אמנם ראיתי להטור בא"ח סימן תמ"ב משמע דס"ל דגם מעמיד מדאורייתא לא בטל במ"ש שם דגבינות שהעמידו בחמץ צריך לבער ואי מעמיד מדרבנן הא ס"ל להטור דדבר שמדאורייתא מותר באכילה אין צריך לבער ומפני שאין לי פנאי כ"כ לא עיינתי היטב במקום הזה ולפי סברת הטור יש היתר לנ"ד

עוד נראה לפענ"ד דרך רביעי ליישב דברי המ"כ דהנה עיקר טעם המ"כ לא מצד חד"ר ותד"ר אלא מצד חומרא וקולא דחד"ר הואיל וחמיר יותר יש בו צד חיוב יותר ודבר דהוי תד"ר מקרי פטור קצת הואיל ולא חמיר כ"כ לפ"ז נראה לי סברא ישרה דהכא דמן התורה בטל ומדרבנן לא בטל והוא מחמת תרי טעמים שאפילו אם לא הי' רק טעם אחד נמי לא בטל הי' ועכשיו בהצטרף ב' טעמים שלא יתבטל הוא כבר יצא מגדר דבר קל ונעשה שוב איסור חמור כאלו לא נתבטל כלל ומעתה ניחא דבודאי שאור שנתערב בעיסה דיש ב' טעמים שלא יתבטל חדא דטבל אוסר במשהו ועוד דשאור הוי דבר המעמיד ועביד לטעמי' הוי חמור איסורי' כחד דרבנן ושפיר אמרינן דמפריש ממקום אחר משא"כ בעיסה שנתערב בעיסה דליכא רק חד טעמא דטבל אוסר במשהו שפיר אמר המ"כ דקילא איסורי' ואין מפרישין עליו מחד דרבנן וע"פ דרך זה מיושב ג"כ קושיות הש"ך על הר"ש והרא"ש ועל הפרישה וכנ"ל וק"ל. ובהיות כן בנ"ד דיש בהבארשט ג"כ ב' סברות שלא יתבטל דהיינו מעמיד ודשיל"מ וכ"ת דהוי מין באינו מינו ז"א דשאור צריך להבארש"ט והוי כמים ומלח וקמח וכסברת התו' פרק משילין ואין להקשות הא בהך דינא דהמ"כ הוי ג"כ ב' טעמים שלא יתבטל. חדא דטבל אוסר בכל שהוא. ועוד דהוי דשיל"מ ז"א דבעיסת נכרי הא דטבל לא בטל ע"כ לא הוי אלא מטעם דשיל"מ וכנ"ל בדרך הראשון ואמנם בפשטידא דהוי מין בא"מ דהעיסה א"צ להבשר א"כ לא שייך ה"ט דדשיל"מ וליכא רק חד טעמא דנ"ט ע"כ הוצרכו הפוסקים לומר דטעם כעיקר הוי דאורייתא דאם היה דרבנן הוי תרי דרבנן ודו"ק כי קצרתי

כל זה כתבתי ליישב דעת המ"כ לפי דרכו דסבירא ליה דיש לחלק בין חד"ר לתד"ר אבל לפענ"ד דברי המ"כ בלא"ה אינם מוכרחים כלל והראי' שהביא אינו ראיה כלל ואדרבא יש ראיה בהיפוך דמ"ש ראי' מהקומץ ללישנא בתרא דלא אמר קח מהשוק משום דאין רעה"מ ומפרש המ"כ דאע"ג דאין רעה"מ אפ"ה אינו חייב רק מדרבנן והא דאין מפריש מן הדמאי היינו דיש לו צד חומר כיון שיש בו ספק השקול אם נתעשר או לא וכשנתערב הוי קיל הואיל ויש רוב היתר ולכן הוכיח סברתו דהיכי דיש חומר לא' על חבירו הו"ל כמה"ח עה"פ. ובאמת אני תמה דכיון דאין רע"ה מעשרין אית בי' חיוב דאורייתא דספקא דאורייתא לחומרא וכ"כ רש"י ז"ל בהדיא דהטבל מן השוק חייב מן התורה ע"ש. ובהיות כן אין ראיה לסברת המ"כ אמת די"ל דהמ"כ ס"ל כהרמב"ם דספקא דאורייתא מדרבנן לחומרא חוץ מאיסור כרת ורש"י לשטתו דס"ל בכמה דוכתי דהוא מן התורה לחומרא אמנם בעיני נראה דבנ"ד שהוא איסור טבל שבמיתה אף הרמב"ם מודה דמדאורייתא לחומרא דמה לי עון כרת מה לי עון מיתה דהרי מהאי דהוציא הרמב"ם סברתו דס"ד לקולא הוא מההוא דממזר ודאי לא יבא אבל ספק יבא וא"כ אין מוכח משם רק לאו גרידא ולא עון מיתה וא"כ אזדא לי' ראיות המ"כ אף לסברת הרמב"ם וביותר אני תמה מאוד בדברי המ"כ דלפי דבריו א"כ גם כשיקנה מן הנכרי דהוי ג"כ דרבנן ובודאי אין קיל יותר מדמאי לסברתו ובהיות כן הוא ג"כ חמיר מאיסור ע"י תערובת א"כ איך יפריש מדרבנן החמור על הקל באופן שדברי המ"כ בראייתו א"א להלמו כלל ואדרבא יש לי ראי' להיפוך דאין לחלק בזה חדא מדפירש"י בלישנא קמא דא"ל לך קח מהשוק שנתערב הי' ג"כ דמאי ואי כסברת המ"כ איך אפשר זה הא הוי מפריש מחד"ר לתד"ר ואע"ג דרש"י ז"ל דחה פירוש זה הוא מטעם אחר ועוד ראי' ברורה לפי הפי' השני שכ' רש"י ז"ל על הלישנא קמא דטבל גמור נתערב. וע"י התערובת נעשה דרבנן דמדאורייתא בטל וע"כ אמר לו ליקח מהשוק דקסבר רעה"מ. ומפריש מדרבנן אדרבנן ע"ש ודבר פשוט הוא דדמאי קיל איסורו יותר מטבל שנתערב דהא חיסור שנתערב אסור לכל העולם משא"כ דמאי הותר לעניים ועוד אלו אכל איסור טבל שנתערב בודאי אין מזמנין עליו כשאר טבל דרבנן ואלו אכל דמאי מזמנין עליו ועוד מצינו להדיא ברש"י ז"ל פ"ב דשבת ובכתובות דף כ"ד ודף נ"ו ובשאר דוכתא דלמ"ד רעה"מ לא מקרי דמאי אפילו ספק דרבנן רק חומרא בעלמא ומש"ה הקילו בדמאי בכמה דברים וא"כ אם איתא לסברות המ"כ דאיסור קל מקרי פטור לענין איסור חמור אפילו היכי דתרוייהו מדרבנן א"כ איך אמר לו להפריש מדמאי הא יהי' מה"פ עה"ח אע"כ דסברא זו אינה כלל

ובאמת להבין דברי המ"כ כדי ליישבן מכל הקושיות הנ"ל עלה בדעתי לומר שהוא מפרש דכל הסוגיא מיירי בטבל דרבנן שנתערב וכלשון ראשון שכ' רש"י ז"ל ולפי שטתו ניחא הכל וכך יהי' הפי' דהואיל והמעורב הוא תד"ר ע"כ אמר לו ליקח מהשוק והיינו מדמאי הואיל וקיל איסורי' כנ"ל הוי ג"כ כתרי דרבנן ופריך ולימא לי' קח מהנכרי וס"ל דלמ"ד יש קנין הוי ג"כ כתד"ר דיש ספק שמא גם העכו"ם נתן ממנו מעשר ונהי דאין רוב עכו"ם מעשרין מ"מ מועטים מעשרין ודמי קצת לתד"ר ומשני דס"ל אין קנין ונמצא הוי ס"ד ולחומרא ובלישנא בתרא נמי הכי קאמר דא"ל קח מהנכרי דיש קנין והוי תרי דרבנן אתרי דרבנן וכנ"ל ופריך ולימא לי' קח מהשוק דהוי ג"כ כתרי דרבנן ומשני קסבר אין רעה"מ ונמצא אין דמאי מצד החומרא רק מצד הדין ולא קיל איסורי' והוי חד"ר ולא מפרישין אתר"ד אמנם אין לשון המ"כ משמע כך ואיך שיהי' ע"כ רש"י ז"ל לא ס"ל כסברות המ"כ ע"כ נראה בעיני מחמת כל הני טעמי דכתיבנא דיש להקל בנ"ד להפריש עליו ממ"א ומפני שדרכי החכמה נעלמו ממני הוצרכתי קצת להאריך ושלא בדקדוק הלשון מחמת רוב טרדותי וסמכתי על כת"ר שעל כל פשעים יכסה באהבתו ובקשתי שישים עין עיונו עליו לטובה ויודיעני דעתו בזה ההיטב אשר דברתי עד הנה

עוד מעט אמרתי להזכיר דבר א' מה שיש לי לומר ע"ז הענין בכלל דלפום מאי דקיי"ל חלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש נמצא דכשמפריש אח"כ ממילא נפטר אף מה שכבר נאכל ולמה לא נאמר בנ"ד ג"כ שהרי מסתמא הפרישו חלה על העיסה הגדולה אחרי הלקח משם השאור וא"כ ממילא למפרע נפטר ובאמת ממתני' והטור אין ראי' דיש לומר דהתם מיירי באופן שלא נלקח כלל מהעיסה הגדולה ג"כ. אבל בנ"ד דבודאי נלקח חלה אח"כ ממילא נפטר גם השאור ובאמת לא עלינו תלונה זאת כ"א אמהרא"י שכתב דיש ליקח השאור קודם הפרשת חלה ולחמץ בה עיסות אחרות. כדי שלא יתערב פטור עם החיוב ולפי דברינו מה הועילו חכמים בתקנתן והי' נראה לכאורה לומר דהואיל ולקח השאור קודם הפרשה הוי כאלו נילוש בפני עצמה שאין חלת העיסה הגדולה פוטרת אותה אבל זה ניחא בנדון דמוהרא"י משא"כ בנ"ד ממ"נ אותו השאור נפטר אם נאמר דהוי כאלו נילוש בפ"ע א"כ הוי כמו תחלתו עיסה ובסופה סופגנין דפטור ואם נאמר דהואיל ושאר העיסה נאפה ממילא נתחייב גם אותו קצת זה ליתא שאם נחברהו אל העיסה הגדולה נפטר ממילא מחמת הפרשת חלה מהעיסה הגדולה גם יש מקום לומר דאם נתפוס דהשאור הוי כאלו נילוש בפ"ע א"כ אין בו שיעור חלה ממילא והנה ידעתי גם ידעתי שיש לחלק בין ה. דחלת ח"ל דאוכל והולך ואח"כ מפריש ובין נדון שאנו עסוקים אלא דמ"מ אמרתי לדבר מה שיש לי בענין הזה לדבר ורו"מ יבחר האוכל מתוך הפסולת ויודיע לי דעתו בזה בהרחבה בכדי שנעמוד על האמת. כ"ד אוהבו ודו"ש באהבה רבה ואהבת עולם ומצפה לתשובתו הרמתה על כל פרטי פרטי הענינים עד כאן דברי החכם הנ"ל אשר כתב אלי בענינים אלו

סימן מד זה אשר השבתי להחכם הנ"ל

לאהבת פא"מ כי רב הוא אנכי פניתי א"ע מעט מטרדותיי לעיין בדבריו כי נעמו אלולי לאו כי טריחא לי מלתא הייתי מעתיק אליו מה שכתבתי אני על דין זה רק מחמת רוב טרדותי הוא מהנמנע ושמתי את פני פנאי שלי רק להשתעשע בדברי פא"מ. והנה ראיתי בכמה דברים הלך בדרך אמת אשר גם אני הלכתי בו בתשובתי על אותו הדין ואבא על סדר קונדרסו

א' ראש דבריו אמת במ"ש וז"ל. הנה לכאורה אין תקנה לאותו הבארשט כו' לפי דעת הב"י בסימן ש"ל בשם מ"כ כו' עד סוף דבריו. ובאמת זהו ההתחלה מה שצריכין לדבר בדין הלזה אולם במ"ש אחר כך וזה לשונו אמנם הדרכי משה בסימן שכ"ד כו' הרי דהד"מ לא ס"ל האי סברא להלכה וראייתו מוכרחת לכאורה מהטור כו' עכ"ל כ"ת בזה לבבי לא כן ידמה כי נ"ל ברור דהד"מ לא חלק על המ"כ רק לענין להפריש מני' ובי' דאסר המ"כ משום דאין בילה ואהא מביא ראי מהטור דיש בילה דאי נימא דמביא ראי' מהטור להפריש ממ"א ודאי היו דבריו תמוהים מאוד מה מייתי ראי' משאור לעיסה אחר שהר"ש וכל המפרשים כתבו בטעם משנתינו משום דטכ"ע דאורייתא וא"כ מאי זה ענין לעיסה אע"כ דלא פליג עלי' רק לענין בילה דבהא שפיר מייתי ראי' מהטור במכ"ש דיותר שייך בעיסה לומר דיש בילה מבשאור כמ"ש הת"ה הובא בש"ך ס"ק י"ח (וכבר בארתי זאת לעיל בסימן מ"א בד"ה ואחרי שאנו רואים) ורגלים לדבר דהרי דברי הד"מ אלו עצמן הן הן דברי הש"ך בס"ק י"ח שחלק על המ"כ לומר דהדין שכ' הטור בשאור איתי' נמי בעיסה ולא פלפל שם בכל אותו הס"ק רק להוכיח דשרי להפריש מני' ובי' ודברי המ"כ הם כדברי הפרישה שהביא הש"ך שם דמחלק בין שאור