נאות דשא קיד

ור"מ במשנה ה' פ"ו דתרומת ונתבאר ג"כ בטור וש"ע סי' קכ"ג סעיף ט"ו דכל שמחמץ אוסר אפי' באינו מינה יעו"ש והוא מדברי התוס' והרא"ש בפ' אין מעמידין יעו"ש וכן העלה הפר"ח בי"ד סימן צ"ח וגוף הספר אינו בידי רק ראיתי באחרונים שהביאו בשמו שהעלה דמחמץ אוסר אפילו באינו מינו אע"ג דאין טעם המחמץ נרגש מ"מ מחמת פעולתו אוסר וכמו דבר המעמיד ולכל זה כיון הר"ש ז"ל כאן דסתמא דמלתא בנותן שאור לעיסה היינו כדי לחמץ וא"כ סתמא דמלתא יש בו כדי לחמץ ומש"ה לא בטל וכן ראיתי בשער המים סימן הנ"ל שהביא שם ספר מחנה אפרים סימן הנ"ל לפרש כך כוונת הר"ש יעו"ש וספר מחנה אפרים ג"כ אינו לפני לזאת ההכרח לבאר קצת באורך באופן שיתברר ויתלבן היטב כוונת הר"ש כאשר אגיד ונ"ל דאע"ג דמחמץ לא יהיב טעמא מ"מ קאמר עלי' הר"ש לשון טעם כעיקר כי להחימוץ קראו בדרך שאלה נותן טעם כמבואר בפי' הרע"ב בערלה פ"ב משנה וי"ו אהא דאמר במתניתן במין במינו אם יש בו לחמץ אסור כ' הרע"ב אוסר בנ"ט וכן בתוי"ט שם משנה זיי"ן כ' וז"ל דכל מין בשא"מ לא נחוש אלא לנתינת טעם בלבד וכוונתו אם יש בו כדי לחמץ דודאי לא כיון לומר דבמין בשא"מ אין אוסר החימוץ ובעי נ"ט דוקא דהרי במשנה ד' הביא בעצמו דברי הר"ש דדין מחמץ גם במין בשא"מ והוא מבואר ממשנה דתרומות פ"י כנ"ל בההוא דתפוח שריסקו והתם ליכא למימר דמיירי שנותן טעם ממש מההוא סוגיא דמנחות דמייתי התוי"ט שם דפריך עלה הא מי פירות אין מחמיצין ומשני דנוקשה מיהא הוי ואם איתא הא בלא"ה אוסר מחמת נתינת טעם אע"כ דמיירי שאינו נ"ט רק שמחמץ וכמו שהביא ראי' זו גם הפר"ח עצמו וא"כ אתה הראת לדעת דמ"ש התוי"ט נתינת טעם כוונתו החימוץ וכן בש"ס פ"ק דחולין קאמר שאני שאור ותבלין דלטעמא עבידי וכן במס' ע"ז דף ס"ו ברש"י ותו"ס יעו"ש וכן הוא לשון הפוסקים הובא בש"ך בקצרה בסימן קכ"ג סעיף ט"ו יעו"ש באופן שהדבר ברור לדינא דכל היכי דמחמץ אוסר בין במינו בין שלא במינו כאלו הוא נ"ט זולת בההוא דנוטל שאור ונתן לעיסת אורז התם קתני דבעינן דוקא נ"ט ולא סגי בחימוץ לבד משום דאורז מין קטניות ואינו מתחמץ ושם בעי' נ"ט דוקא כדמוכח מסוגיא דמנחות שהבאתי דאלולי דמי הפירות הוי נוקשה לא הי' בו נוהג דין מחמץ ממילא באורז דאינו חמץ כלל מש"ה בעי' נ"ט דוקא כ"ז ברור לדינא וזהו עצמו כוונת הר"ש שכ' דאין השאור בטל משום דטעם כעיקר דאורייתא ר"ל משום שהוא מחמיץ וכנ"ל

ועתה להך פירושא נבאר משניות אלו שלא תקשי הקושיא שהקשיתי לפי' הראשון מההוא דא"כ למה אמרו הטבל אוסר בכל שהוא כו' בצירף מה דקשיא עוד על דברי הר"ש במה שנתן טעם דטעם כעיקר דאורייתא וקשיא כיון דהשאור יהיב טעמא בעיסה למה מהני פרנסה ממקום אחר הרי הדבר ברור דהיכי דנ"ט לא מהני זה וכמבואר במשנת דנתן שאור מחטים לתוך האורז דאם יש טעם דגן כולו חייב בחלה ויהיב הרא"ש טעמא משום דהכל נתהפך להיות טבל ולא מהני התם פרנסה ממ"א ולמה כאן מהני וראיתי בשער המים שהקשה כך בשם בעל מחנה אפרים ולכן הנראה אצלי ברור בדעת הרא"ש ליישב ב' הקושיות הנ"ל ואומר כי כל האוסרים ביותר מס' קראוהו אוסר במשהו כאלו לא בטל כלל וכהא דאמר בש"ס מלתא דעבידי לטעמא לא בטל אפי' באלף וביארו הפוסקים דאעפ"כ כל שאין הטעם נרגש בטל שפיר ואפ"ה קאמר בש"ס בסתמא דלא בטל ונקדים עוד מה שנ"ל נכון בזה מסברא דמחמיץ זה אעפ"י שאוסר ביותר מס' מ"מ אין בו כח להפך כל העיסה שתעשה ממנה טבל והוא עפ"י סברת התוס' שנתבאר באורך בט"ז סימן צ"ב ס"ק ט"ז לענין חתיכה עצמה נעשה נבלה דל"א הכי היכי שנאסר במשהו יעו"ש ממילא ממש ה"ה בנ"ד מש"ה באורז דמיירי בנ"ט גמור לא מהני פרנסה ממ"א משום דחנ"נ דהיינו דהאורז גופא נהפך לטבל משא"כ במשנה ח' דמיירי שאינו רק מחמץ אבל ליכא טעמא בהא לא נהפך עיסה לטבל רק דאסורה מחמת התערובת טבל אשר בתוכה מש"ה מהני פרנסה משום דכל שמפריש ממ"א הוי כאלו מתחלה ליכא תערובת כלל משא"כ כשמפריש מיני' ובי' ע"כ מפריש כשיעור מן העיסה כולה כמו שביאר והסביר חילוק זה בט"ז סי' שכ"ד סקי"ב ע"ש אבל היכי דאיכא נ"ט נהפך הכל לטבל ולא מהני פרנסה ממ"א כן נ"ל נכון בסברא (ואכתי ק"ק מההוא דתפוח שריסקו ונתנו לתוך עיסה וחימצה דהתם מיירי שאין נ"ט רק מחמץ וכמ"ש לעיל וכ"כ בפר"ח שהבאתי לעיל ואפ"ה משמע במשנה ובמפרשים דלא מהני התם פרנסה ממ"א ר"ל להיות מתשל על התרומה ותהי' טבל ואז יפריש ממ"א וכההוא דריש סימן שכ"ג בהגה"ה ואף שהט"ז חלק שם על הרמ"א כבר סתר דבריו בנה"כ ויש ליישב ע"ד שישב שם בנה"כ קושיות הט"ז דבמתניתן דינא תני ולא תקנתא ומיירי היכי שאינו רוצה למיתשל אבל באמת אי מתשל מהני יעו"ש וצ"ע קצת) ממילא מיושב קושיות מחנה אפרים לפי דברינו דהא במשנה ח' לא מיירי בנ"ט רק במחמץ והשתא שפיר קתני בסוף הפרק א"כ למה אמרו טבל אוסר בכ"ש ואסברה הר"ש ממשנה ח' משום דבאמת התם נמי במשהו מיירי דכל שאוסר יותר מס' מקרי משהו כנ"ל. ובאמת אהא לחוד הוי מצי מתני' לתרץ דשאני התם דאיכא חימוץ משא"כ באורז ליכא חימוץ אלא דבהא אכתי לא מתיישבה דהא מגרע גרע דכיון דליכא חימוץ א"כ אפי' פרנסה ממ"א לא מהני דהוי מהחיוב על הפטור והשתא שיעור דברי הר"ש כך הם א"כ למה אמרו (דאמרת לעיל) בשאין לו פרנסה כל העיסה נאסרה והכא באורז נמי כמי שאין לו פרנסה הוא כיון דבאורז ליכא חימוץ ואין בו דין מחמץ להיות מהני בו פרנסה רק משהו סתמא דאז א"א להפריש ממ"א רק מזו העיסה מש"ה משני דזהו דוקא במינו אבל בא"מ בטל שפיר ודין מחמץ ליכא באורז מש"ה בטל כל שאין בו בנ"ט ולא הוצרך מתני' לבאר דבר זה כי הוא פשוט ואפשר שהתוס' כיון לזה במ"ש וז"ל אבל שלא במינו כי האי דחטים באורז בנ"ט עכ"ל דלכאורה כ"ז הם דברי מותר ולדרכינו יתכן לומר דכיון להנ"ל דשלא במינו כי האי הוא דבעי בנ"ט משום דהוא אורז משא"כ בעיסת שעורים מצינן לאשכוחי אפי' שאין בו בנ"ט כגון שהוא מחמץ דאז בעינן לכל הפחות פרנסה ממ"א ודוק היטב

באופן שבאו דברי הר"ש נכונים בלי שום קושיא והנך רואה דס"ל להר"ש דכל שיש בו כדי לחמץ מדאורייתא לא בטל דאם לא הי' דין מחמץ רק מדרבנן הי' נשאר קושיות הר"ש איך אפשר להפריש ממ"א הא הו"ל מהחיוב על הפטור אע"כ ס"ל דדין מחמץ הוא דאורייתא אולם נ"ל לדינא שאין דבר זה מוסכם דהנה הש"ך בסימן צ"ח ס"ק כ"ט הביא בלי שום חולק בשם או"ה דמלתא דעביד לטעמא הוא רק מדרבנן יעו"ש. והפר"ח ערער בדבר הובא בפ"מ. ועוד הביא שם בשם המ"כ שיש מחלוקת הפוסקים בזה וגם בשאר איסורין דלא עבידי לטעמא אם נרגש הטעם ביותר מס יש מחלוקת זה אם הוא דאורייתא או דרבנן יעו"ש. ואומר אני דאפילו האומרים שם דהוי דאורייתא מודים בחמץ דהוא דרבנן דדוקא התם קאמרו דהתורה לא נתנה שום שיעור יהי' ס' או יותר רק תלוי בחיך אוכל יטעם רק חז"ל שיערו דסתמא דמלת' כל יותר מס' ליכ' טעמ' משא"כ היכי דיצא מן הסת' וחזינן דאיכ' טעמ' מס' או בכל הדברי' דעביד' לטעמ' אסור מדאור' כשנרגש הטעם משא"כ במחמץ דאינו רק משום שנתפרסמה פעולתו וגרע אפילו מדבר המעמיד כמו שראיתי בקצת מחברים ועכ"פ לא עדיף מיני' (עיין במרדכי פ' ג"ה בתשובת מוהר"מ המתחלת אשר שאל אדוני על ציר כו' ע"ש) נ"ל ברור דמודים בהנך תרתי במחמץ ומעמיד דאינו רק מדרבנן וראי' לזה דהרי הפר"ח בי"ד סימן צ"ח הוא מהמערערים ביותר על דברי הש"ך הנ"ל לומר דמלת דעבידי לטעמי' מדאורי' ואפ"ה בא"ח סי' תמ"ב סק"ה כ' בפשיטו' דדבר המעמיד אינו אלא מדרבנן ומה"ט השיג על הטור דדבריו סותרים זא"ז דפוסק דכל דבר שאין עוברים על תערובתו מותר להשהותו ופסק במעמיד גבינות בחמץ חייב לבערם יעו"ש והמג"א שם בסק"ט כ' מכח קושי' זו דהטור ס"ל דדבר המעמיד הוא מדאורייתא ע"ש וכתב שם עליו בפרי מגדים דאנן קיי"ל דלטעמי' ומעמיד הוא רק מדרבנן יעו"ש ועכ"פ במעמיד לא מצינו מי שיאמר בבירור שהוא דאורייתא זולת המג"א ממשמעות הטור כנ"ל ושאר כל הפוסקים אומרים בהדיא דהוא רק דרבנן ולא מצינו חבר לדעת הטור לפ"ד המ"א זולת הר"ש שהוכחנו מדבריו דס"ל במחמץ שהוא דאורייתא ה"ה במעמיד אבל להלכה הדבר ברור שמעמיד ומחמץ הוא רק מדרבנן לכ"ע

ונראה ברור שזהו דעת הי"א שבתשב"ץ שהבאתי לעיל דמוקי למתני' בפחות מס' דהיינו דוקא בנ"ט גמור דאז הוא דלא בטל מדאורייתא ולא מוקי בפשיטות מחמת החימוץ והיינו משום דדין מחמץ הוא דרבנן ואינו רשאי להפריש ממ"א ולדעתם צ"ל דס"ל באמת דהא דתני בסוף הפרק א"כ למה אמרו טבל אוסר במשהו לא קאי כלל אהך מתני' קמייתא דהא התם לאו מטעם משהו הוא אלא מחמת נ"ט גמור אלא קאי אעלמא דקיי"ל דהטבל אוסר במשהו אבל באמת במתני' דלעיל לא מיירי כלל מהא ודלא כהר"ש ואכתי קשיא לפירושם מה שהקשיתי לעיל בשם מחנה אפרים דאי בנ"ט למה מהני פרנסה ממ"א מ"ש מההוא דאורז וכן מההוא מתני' דהעושה עיסה מהחטים ומהאורז אם יש בה טעם דגן חייב בחלה ולא תני בהו דלהוי מהני פרנסה ממ"א דמשמע ודאי דה"ט משום דלית בהו איסורא רק בנ"ט ואז תו לא מהני פרנסה ממ"א. והנה ספר התשב"ץ אינו כעת בידי לעיין מהו אומר בדין אורז וכעת אין בידי לתרץ רק לומר דשיטה זו ס"ל כהסברא שהביא הב"י בשם הרשב"א בי"ד סי' שכ"ד הובא שם בט"ז סק"ט דדוקא באורז וחטים אמרו כן לפי שהאורז נגררים אחר החטים וקל מדגן להתהפך ולהעשות מהן חיטין יעו"ש וא"כ אפשר דלענין הך מלתא ס"ל לשיטה זו ג"כ זאת הסברא ודמש"ה לא תני לה התנא רק בחיטין ואורז ולא בחטין ושאר מיני קטניות או באורז ושאר המינים משום דבהו היה מועיל פרנסה ממ"א ול"א דע"י נתינת טעם יהפך כולו לאיסור טבל רק דוקא בחטין עם אורז אמרינן כך שהם בקל נהפכין לחטין ואין סברא זו רחוקה דהא אע"ג דקיי"ל חנ"נ בכל האיסורים מ"מ כבר כתב ספר הרב פרי מגדים בי"ד סי' צ"ב בשפתי דעת סק"י דבדבר שיש לו היתר כגון טבל שאין שום איסור עליו דהא יכולים להפריש ממנו לא שייך בי' חנ"נ דעדיין כולו היתר והוי כמו חלב במים ע"ש א"כ ודאי דמצד הסברא י"ל לומ' בכל טבל שנתערב אע"ג דאית בי' נ"ט כל שיש פרנסה ממ"א מוציא לפי חשבון משו' דכל העיסה לא נעש' נבל וא"כ שפיר יש לנו לו'