נאות דשא קטו

דדוקא בחטין ואורז הוא דאמרי' דלא מהני פרנסה משא"כ במתני' ח' שפיר מהני פרנסה ואין להקשות דאם אמרי' בחטין ואורז לפי שהאורז בקל נהפך לחטין מכ"ש במשנה ח' דחטין וחטין הוא והכל שוה מכ"ש דהו"ל לומר דע"י נ"ט נהפך כולו לטבל הא לאו קושיא היא דאדרבא מין במינו קיל דאין טעם נרגש בו ומש"ה בכל דוכתא מן התורה ברובא בטל וא"א להאיסור לגרור את ההיתר אחריו עבור שהם שוים דאדרבא ההיתר הרוב גורר את האיסור אחריו עבור שהם שוים רק דבשא"מ דאיכא טעמא אזי הטעם אוסר ועושה את כולו איסור ממילא במשנה ח' בחטין וחטין אין האיסור גורר את ההיתר ואע"ג דשם איכא נ"ט מ"מ פשיטא הוא דלא נימא דבקל נהפך העיסה להיות כשאור דודאי שלא נעשית העיסה שאור דהא העיסה ראוי לאכילה הוא רק טעם שאור אית בי' דבשלמא בחטין ואורז נהפך טעם האורז ונעשה ממנו טעם חטין והיינו בההוא דעושה עיסה מן החטין והאורז וכן אפילו בההוא דשאור חטין לתוך עיסת אורז אם יש בו בנ"ט לא מהני פרנסה אע"ג דאין העיסה נעשית שאור מ"מ כל שבא בה טעם חדש דהיינו טעם חטין נהפך כל טעם של האורז ונעשה ממנו טעם חטין משא"כ בשאור חטין לעיסת חטין דטעם חדש לית בה דהא תרוייהו חטים הם וליכא בה טעם חדש רק מה שבתחלה אין בו רק טעם עיסה ונתחדש בה טעם שאור ובזה ודאי אין נגרר טעם העיסה להתהפך לשאור דהא אנו רואים שהוא עיסה לא שאור והבן כי זה ברור ופשוט ונתיישב קושיות מחנה אפרים גם לשיטה זו

ולפ"ז יצא לנו דבר חדש בעושה עיסה מחטין ושאר קטניות או מאורז ושעורים וכן בשאור חטין לשאר קמח קטניות או שאור שעורים תוך עיסת אורז אפי' יש בנ"ט גמור מ"מ מהני פרנסה ממ"א להפריש לפי חשבון ול"א דנהפך הכל להיות טבל אלא דמ"מ איני מחליט דבר זה להלכה דאי משום קושיית מחנה אפרים הנ"ל שערי התירוצים לא ננעלו עכ"פ הנה נתבאר לנו שיש בזה ב' שטות דלדע' הר"ש מותר להפריש ממ"א אפילו היכי דיש ס' נגד השאור כל שיש בשאור כדי לחמץ ולהשאר הפוסקים לא מהני מה שיש בו כדי לחמץ כיון דמחמץ דרבנן הוי מפריש מהחיוב דאורייתא על חיוב דרבנן אלא אסור להפריש ממ"א אא"כ אין ס' בעיסה נגד השאור דאז טעם כעיקר דאורייתא

אמנם נ"ל דיש עוד דעת שלישית בזה הדין והוא דעת הרא"ש ז"ל ודברי הרא"ש ז"ל אינם כעת לפני אלא כי אני רואה שהב"י בסי' שכ"ד כ' אההוא דיש פרנסה וז"ל כן פירשו ר"ש והרא"ש וכתבו דאין זה כמפריש מן החיוב על הפטור שאין השאור בטל בעיסה עכ"ל ולא סיים עלה תיבת אלו שכ' הר"ש דטעם כעיקר דאורייתא ואח"כ כ' הב"י ח"ל ואההוא דתנן ואם לאו מוציא חלה על הכל פירשו ר"ש והרא"ש ואם לאו שאין לו עיסה חייבת נעשית זאת הפטורה כאלו היא חייבת ומוציא על הכל א' מכ"ד דטבל אוסר בכל שהו במינו ונעשה כולה טבולה לחלה עכ"ל הנה בכל דברי הב"י שם מחתינהו להר"ש והרא"ש בחדא מחתא ובאמת נ"ל דהם רחוקים כי מאחר שהרא"ש מפרש הטעם באין לו פרנסה משום דאוסר בכל שהו במינו ע"כ דמיירי במשהו ממש דאפילו כדי לחמץ אין בו דאל"כ אוסר אף שלא במינו הרי דמוקי למתני' במשהו ואפ"ה ביש פרנסה מפריש ממ"א ומש"ה כ' ברישא דלא הוי כמפריש מן החיוב עה"פ משום שאין השאור בטל ולא סיים לכתוב דטעם כעיקר דאורייתא דהא מיירי במשהו רק כוונתו דלא הוי כמפריש מן חיוב על פטור גמור שפטור אפי' מדרבנן לפי שאין השאור בטל מדרבנן משום דטבל אוסר במשהו במינו ומיירי אפילו שאין בו כדי לחמץ כלל או שיש בו עוד שאור אחר דאז אינו אוסר כלל מצד שמחמץ רק מצד דטבל אוסר במשהו וא"כ דעתו רחוקה מדעת הר"ש ז"ל וכמו שאבאר עוד אח"כ אי"ה

וקשיא טובא לשיטה זו דהרא"ש ז"ל מההוא דרש"ש דמבואר התם דלכל הפחות כל שלא נתערב מהטבל רק משהו אסור להפריש ממ"א דהו"ל מהחיוב על הפטור ומבואר התם במנחות דהלכה כרש"ש וצ"ל דהרא"ש ז"ל ס"ל כשיטת ר"י המובא שם ברסי של"א דתרומה בזה"ז דאורייתא ומש"ה ס"ל דדוקא בההוא דרש"ש דהטבל הוא מדאורייתא אסור להפריש על התערובות כיון שאינו רק מדרבנן הו"ל מהחיוב על הפטור אבל בחלה דבלא"ה אפילו בטבל גמור אינו רק מדרבנן בזה"ז שפיר מותר להפריש על התערובת דאע"ג דהתערובת אינו רק מדרבנן והו"ל תרי דרבנן מ"מ מן חד דרבנן על תרי דרבנן לא חשיב מהחיוב על הפטור כן נ"ל בדעת הרא"ש ז"ל

אבל לומר דהר"ש נמי הכי ס"ל וכדמשמע מדברי הב"י זה א"א דהא הוא הקשה מההוא דרש"ש והוצרך לתרץ דטעם כעיקר דאורייתא מבואר מזה דאם אינו רק משהו אסור להפריש ממ"א ולא זכיתי להבין דברי מרן הב"י שהי' סבור דמ"ש הר"ש ולא הוי כמפריש מהחיוב על הפטור דאין השאור בטל בעיסה היינו לומר דעכ"פ מדרבנן השאור חייב וס"ל דר"ש בשיטת הרא"ש קאי ומש"ה העתיק ג"כ בשמו בבבא דאין פרנסה הטעם דטבל אוסר בכל שהוא במינו כו' וכדברי הרא"ש ואע"ג דהר"ש לא כתב כלל לשון זה שהביא ב"י בשמו רק כוונת הב"י למ"ש הר"ש בסוף הפרק בהא דתני התם א"כ למה אמרו טבל אוסר בכ"ש כו' ופירש הר"ש דאמרי' לעיל באין לו פרנסה ומש"ה סבור הב"י דהר"ש מוקי לכולה מתני' במשהו כ"ז הוא דרך מרן הב"י ובעניותי לא אוכל הבין אלא הדבר ברור דהר"ש מוקי למתני' ביש בו כדי לחמץ ומש"ה כ' דטעם כעיקר דאורייתא ומה דקרי לי' בסוף הפרק משהו כבר בארתי לעיל דכוונתו שאוסר ביותר מס' ע"ש בדברינו באורך אבל במשהו ממש הא בהדיא מדמה לה הר"ש לההוא דרש"ש ואסור להפריש ממ"א ודלא כהב"י מיהו לומר ולפרש בדברי הרא"ש ג"כ דמשהו דקאמר היינו ביותר מס' ומיירי במחמץ זה ג"כ א"א כפי הלשון שהעתיק הב"י בשמו דכ' טעמא דסיפא באין פרנסה משום דטבל אוסר בכ"ש במינו כו' ואלו במחמץ אין ענין לזה כלל והוא אפי' באינו מינו וכמו שנתבאר לעיל באורך והבן ואתה המעיין תראה בקל שהפירוש שפירשתי בדברי הר"ש א"א לפרשו בדברי הרא"ש אלא ברור דפליגי בהא מלתא דלהרא"ש אפילו במשהו גמור שרי ולהר"ש דוקא בשיש בו כדי לחמץ באופן שיש בזה ג' שיטות הראשונה הוא דעת הי"א שבתשב"ץ דבעינן דוקא טעם גמור. ב' הוא דעת הר"ש דאפילו במחמץ סגי משום דס"ל דמחמץ הוי נמי דאורייתא. ג' הוא שיטת הרא"ש ז"ל דאפי' במשהו שרי כיון דחלה בזה"ז דרבנן אין הפרש בין חד דרבנן לתרי דרבנן

ואחרי שאנו רואין בזה ג' דעות מוטל עלינו להבין איזה דעה החזיקו הפוסקים להיותה עיקר אליבא דהלכתא ואמינא דדעת הג' בודאי נדחית מהלכה חדא דהא אנן קיי"ל בסימן של"א סעיף ב' דתרומה בזה"ז ואפילו בימי עזרא הוא דרבנן יעו"ש שכן הסכמת המחבר ורמ"א וכל האחרונים וא"כ ודאי דאיכא ראי' מההוא דרש"ש דאסור להפריש מן חד דרבנן על תר"ד ממילא ה"ה בחלה ועוד כ' כן הב"י בהדיא בסי' ש"ל בשם מ"כ דעיסה של נכרים שנתערבה בעיסה חייבת וש"נ הוא רוב א"א להפריש ממ"א משום דהוי מן חד דרבנן על תרי דרבנן והוי מהחיוב על הפטור והביא ראי' מההוא דרש"ש דקאמר קסבר אין רעה"מ אלמא אע"ג דמע"ה ג"כ ליתא אלא חיוב דרבנן אפ"ה כיון דמסתבר טפי לחיוב הו"ל מה"ח על הפטור יעו"ש ודברים אלו הם בתוס' מנחות ובכורו' ונראה דהוצר' לזה להביא ראי' אפילו לדעת האומרים תרומה בזה"ז דאורייתא לכן הוצרך להביא ראיה מהא דמע"ה ג"כ היא דרבנן אבל להסוברים תרומה בזה"ז הוא דרבנן לא הוי צריך לכל זה אלא הראי' היא בפשיטות דמוכח משם דחד דרבנן על תרי דרבנן הוי מה"ח על הפטור ומ"מ על הרא"ש ז"ל לא קשיא מהך דרש"ש כמ"ש תחלה דס"ל תרומה בזה"ז דאורייתא וס"ל דאי אין רעה"מ חייב מדאורייתא דלא כדברי התוס' דבכורות וכבר פלפלתי בזה לעיל אי אין רעה"מ דיש מקום לומר דחייב מדאורייתא ואי משום דלקוח דרבנן י"ל ג"כ כמ"ש התוס' במנחות יעו"ש ובב"מ נמצא דאין מזה כ"כ קושיא על הרא"ש ז"ל ועכ"פ הב"י בשם המ"כ הסכימו דלא כהרא"ש ז"ל אלא דמחד דרבנן על תרי דרבנן אין מפרישין וכן התוס' עצמם בב"מ ובמנחות ובכורות שפירשו ג"כ הטעם דמשום דא' נראה יותר חייב מחברו הו"ל מה"ח על הפטור ש"מ נמי דס"ל כהמ"כ דאם אפילו בב' דברים ששניהם חד דרבנן או שניהם תרי דרבנן מ"מ כל שא' נראה יותר חיוב הו"ל מה"ח על הפטור כ"ש מן חד דרבנן על תרי דרבנן ואף שהד"מ בסימן שכ"ד אות ד' הביא דברי הב"י בשם מ"כ וכ' עליו וז"ל ולי נראה דלפמ"ש רבינו בעיסה שלא הורמה חלתה שנתערב בעיסה שהורמה חלתה איך לחוש אלא יעשה כמ"ש רבינו עכ"ל דמשמע דפליג על המ"כ נראה לי דאהא לא פליג הד"מ מה שאוסר המ"כ להפריש ממ"א דאהא מה ראיה מייתי מדברי הטור דהטור מיירי בשאור שנתערב בעיסה דאע"ג דבלשון הד"מ כתוב בעיסה שנתערב בעיסה ודאי דההוא לישנא לאו דוקא דהא בטור לא נזכר שם כלל שום דין בתערובת עיסה בעיסה אלא כוונתו למ"ש הטור בדין תערובת שאור בעיסה וא"כ ק' מה ראי' הבי' מזה הא ודאי דלא דמי דשפיר יש לחלק דתערוב' שאו' שפיר מפריש ממ"א משום דאינו בטל משום טעם כעיקר משא"כ עיסה בעיסה דמן התורה ברובא בטל הו"ל מה"ח על הפטור אלא נראה פשוט דכוונת הד"מ לחלוק על המ"כ במ"ש דמיני' ובי' אין רשאי להפריש אלא כשיעור עיסת נכרי ועוד משום דאל"כ אין בילה אהא מייתי ראי' מהטור דעכ"פ מיני' ובי' רשאי להפריש דאל"כ בשאור נמי נימא אין בילה אבל אהא דאוסר המ"כ להפריש ממ"א לא פליג ועוד ראי' מהמ"כ שהביא הב"י בסימן שכ"ד האופה פשטידא שיש בה בשר ולא הפריש חלה אם יכול לתקן הבשר ע"י שיפריש מהעיסה דהואיל ואין בבשר רק טעם דמי למפריש מה"ח על הפטור והשיב דיש ראי' ממשנה דנתן שאור החייב בעיסה פטורה דמפריש ממ"א ואין זה כמפריש מהחיוב על הפטור דאורייתא דטכ"ע נמי דאורייתא ול"ד לההוא דרש"ש במנחות עכ"ל הרי בהדיא דאי לאו דטעם כעיקר דאורייתא לא הי' תקנה לאותו בשר משום דזה ח"ד דרבנן וזה תרי דרבנן ודין זה דפשטידא הביאו הרמ"א שם בהגה"ה סעיף י"ב וכתבו הט"ז והש"ך הטעם משום דלא הוי מה"ח על הפטור משום דטכ"ע דאורייתא א"כ מבורר דהכי הלכתא דהיכי דליכא טעמא באופן דאינו בטל מדאורייתא אין לו תקנה דהו"ל מה"ח על הפטור

ותימא לי על מ"ש הש"ך בסימן שכ"ט סק"ט לענין עיסה שנלושה במי פירות שיש מחלוקת הפוסקים אם חייבת בחלה וכ' הש"ך דיניח עיסה זו אצל עיסה שלא הורמה חלתה ויפריש חלה