נאות דשא קיג

התוס' שכתבו דדמאי לגבי תערובת הוי חיוב היינו אפי' היכי דאפילו הי' ודאי הי' ג"כ דרבנן כגון בלקח ממורח וכמבואר למעיין בתו' שם וכ"כ מהרש"א שם וא"כ אע"ג דאין רעה"מ מ"מ אין בו רק ספקא דרבנן ואפ"ה עדיף מתערובות א"כ שפיר מצינן למילף דעכ"פ דמאי שהוא ספק דאורייתא דהיינו שאין בו ריעותא דלקוח עדיף מתערובת אפי' למאי דקיי"ל רעה"מ והבן היטב

והנה לכאורה יש מקום לומר דאדרבא מדה"ת מוכח להיפוך מדברינו אלא דאין דין התערובת כמו פטור גמור והוא משום דהוי קשיא לי לכאורה בדה"ת הללו במה שהוכיחו דאין להפריש מדבר הדומה חיוב כו' מהא דאמר קסבר אין רעה"מ והא ליכא למימר דס"ל דודאי הוא דהא ליכא מאן דפליג דתבואת ע"ה דמאי הוא אלא משום דדמי לחיוב על הפטור קאמר עכ"ל ותמה אני איך מוכח כאן סברא דדמי והרי נהי דודאי אינו מכל מקום מידי ספקא דאורייתא לא נפיק. דנהי דאין רעה"מ מכל מקום ספק השקול הוא כמ"ש רש"י שם מש"ה אין להפריש על התערובת כיון דהוא פטור ודאי וזה הדמאי שמא הוא חייב ממילא אין ראייתם ראי' כלל לפי דברינו שאנו תופסין במושלם לומר דתערובת הזה הו"ל פטור ודאי וא"כ לכאורה יעלה על לב להוכיח מזה שאינם תופסים התערובת לפטור גמור. אולם אחר התבוננת אין זה כלום ואפי' נאמר דאינם תופסים זה התערובת לפטור גמור אכתי לא נועיל בדה"ת בכורות דף י"א ע"ב ד"ה טבלים שכתבו וז"ל משמע דאי אין רעה"מ הו"ל מן החיוב על הפטור ואמאי הא דמאי דרבנן כו' יעו"ש וקשיא למה כתבו בפשיטות דדמאי דרבנן הרי זהו דוקא מחמת דרעה"מ משא"כ לפום סברא דהשתא דאין רעה"מ הו"ל ספקא דאורייתא ולכן הנ"ל ברור בכוונתם כמו שאבאר דהנה האחרונים מפלפלים הרבה איך ס"ל להתוס' בדין ספקא דאורייתא אי הוי מדאורייתא לחומרא או מדרבנן כידוע פלפול זה בדברי גדולי האחרונים בדיני הספקות ואומר אני דמדבריהם אלו מוכח ביחוד דס"ל להתוס' כהרמב"ם דספקא דאורייתא הוי רק מדרבנן לחומרא ולכן כתבו בבכורות דדמאי דרבנן אף אם אין רעה"מ ולכן א"ש גם דבריהם במנחות שהוכיחו דאינו רק דומה לחיוב על הפטור דהא הדמאי דרבנן וגם התערובת דרבנן וא"ש אבל לעולם זה אמת דהתערובת הוא פטור גמור מדאורייתא והבן כי כ"ז ברור והא לא מקרי אתחזק איסורא דאדרבא אפשר אתחזק היתרא מקרי כיון דקודם שנגמר מלאכתו היה פטור ואתחזק איסורא ודאי לא מקרי כדאמר הש"ס בפסחים פ"ק וכמה דוכתי דליכא ודאי טבל דאפשר דעביד לי כו' להכניס דרך גגין ולא נתחייב במעשרות לעולם וא"כ פשיטא דלא הוי אתחזק איסורא ומש"ה להרמב"ם הוי ספק דידיה לקולא מן התורה

איברא דלכאורה קשיא לי' לפ"ד הש"ך בסימן ק"י בשם או"ה ע"ש בדיני ס"ס אות י"ז כ' שם דכל דבר שגזרו חכמים עליו משום חשש איסור תורה שבגופו עשאוהו כודאי איסור תורה ומש"ה גבינת הנכרים חמיר מביצת נבלה יעו"ש באורך לפ"ז קשה בלישנא קמא דקאמר קח מן השוק משום דס"ל רעה"מ והו"ל מן הפטור על הפטור משום דתרוייהו דרבנן הא אכתי הו"ל מן החיוב על הפטור דהא דמאי זה דינו כודאי איסור תורה כמו גבינת הנכרים ותערובת הזה אין דינו רק כאיסור דרבנן כמו ביצת נבלה ונהי דתרוייהו דרבנן מ"מ לפי דעת התוס' הנ"ל דכל שיש בא' חיוב יותר הו"ל מהחיוב על הפטור ק' וצ"ל כיון דרעה"מ קיל איסורא מגבינות ודמי לבשר שנתעלם מן העין דכ' שם הש"ך דקיל אפילו מביצת נבלה משום דאינו רק חומרא בעלמא וה"נ בזה כיון דרעה"מ ואינו רק חששא בעלמא וכמה קולות מצינו שהקילו חכמים בדמאי מזה משמע שאינו רק חומרא יתירה ומיהו אכתי ק"ק דא"כ הו"ל מהפטור על החיוב דהא תערובת זה דינו כמו ביצת נבלה וזה קיל מיני' וי"ל דמ"מ הוא חששא יותר מבשמ"ה באופן שנעשה דינו כמו ביצת נבלה) ולפ"ז לכאורה קשה לפמ"ש תחלה דהתוס' ס"ל דספקא דאורייתא מן התורה לקולא ורבנן אסרוהו וא"כ לפי מה שבארתי לעיל בתשובה סימן י"ז דברי או"ה הנ"ל דכל היכי שיש בדבר חשש איסור תורה וחיישינן לי' מדאורייתא אין דינו רק כספק איסור משא"כ בגבינות ודומיהן דמדאורייתא לית בהו חשש איסור דאזלינן בתר רובא וחז"ל אסרוהו והוצרכו חכמים להזדקק ולאסרו ממילא רביע עלי' איסור דאורייתא יעו"ש בדברינו באורך וא"כ קשה איך מוכיחין התוספת דבדבר הדומה חייב כו' מהא דמשני קסבר אין רעה"מ והו"ל מן החיוב אע"ג דדמאי דרבנן מחמת הספק וכנ"ל וקשה דלא מוכח כלום דהא בפשיטות י"ל דהו"ל מה"ח על הפטור דלדעתם דכל ספק מותר מן התורה וחכמים אסרוהו א"כ עשאוהו כודאי איסור והוי דינו כגבינות והתערובת אין בו רק איסור דרבנן אין הוכחת התוס' הוכחה כלל ובדוחק י"ל דזהו בעצמו כוונת התוס' דבר הדומה חיוב דאעפ"י שדינו כדאורייתא מ"מ כ"ז הוא מדרבנן שרבנן הטילו עליו חומר איסור תורה וע"ז לא הטילו וא"כ עכ"פ תרוייהו דרבנן רק שבא יש חיוב יותר ומ"מ דחוק הוא כמבואר למעיין

אולם נ"ל דדעת הרמב"ם ודעת או"ה בלא"ה א"א שיהי' ביחד לכאורה דא"כ למה מותר ס"ס באיסור תורה ויהיב הרמב"ם טעמא משום דבהספק ראשון נעשה דרבנן ובספק השני נעשה ספיקא דרבנן והרי לפ"ד האו"ה נעשה בספק הראשון ודאי איסור תורה כיון דמדאורייתא שרי וא"כ איך מתיר הס' השני אע"כ דהאו"ה כחולקים ס"ל דספיקא דאורייתא אסור מן התורה ואז שפיר שרי בס"ס וא"ר התוס' דס"ל כהרמב"ם לא ס"ל כלל סברת האו"ה ויש עוד לפלפל בזו אלא שאין רצוני להאריך

באופן שיצא לנו מדברינו דהדבר ברור דהפרשה מטבל ודאי על טבל שנתערב בחולין הוי דינו כמו כל הפרשה מחיוב דאוריי' על חיוב דרבנן דהוי דינו דלכתחלה אסור ובדיעבד תרומה ולא תאכל עד שיוציא עלי תרומת ומעשרות ומ"מ אותו חיוב דרבנן נפטר וא"צ לחזור ולהפריש יש וכמשמעות פשטי המשניות והפוסקים וכ"ה בהדיא בתוס' ביבמות פ' האשה רבה ונ"ל דאע"ג דבכמה דוכתא מצינו בכל מלתא דאסור לכתחלה ושרי בדיעבד אנו מתירין לכתחלה לעשותה היכי דא"א בענין אחר ואמרינן דהוי כדיעבד הכא לא אמרינן כך ומי. שנתערב לו טבלו בחולין ואין לו רק טבל גמור לא שרינן לי' להפריש ממנו ויוציא מאותה התרומה תרומה ומעשרות אלא חז"ל אסר אסרוהו לכתחלה אפילו היכי דא"א בע"א אי משום דאין מדמין גזירת חכמים מזו לזו אי משום דאפשר להפריש מיני' ובי' ע"י בילה שיפריש מהכל ואע"ג שמפסיד עי"ז דאלו הי' מפריש מהטבל לא הי' מפריש רק לפי חשבון לא חששו חז"ל להפסד דידי' ומנא אמינא לה מההוא דהוצרך הר"ש בפ"ה דדמאי משנה ח' לשבש הירושלמי בהא דאמר אין מוכרין טבל אלא לצורך כגון שנתערב טבלו בחולין וכ' הר"ש דצ"ל חולין בטבלו דאל"כ איך מפרישין דהו"ל כמפריש מהחיוב כו' מההוא דרש"ש כו' יעו"ש. והרי הירושלמי התם מיירי בהדיא דאין לו תקנה בענין אחר ע"ש וא"כ שפיר מצי למימר שנתערב טבלו בחולין אלא ע"כ סבירא ליה להר"ש דאפילו היכי שאי אפשר בענין אחר לא התירו לו לעשות לכתחלה: זה ברור הגם דלכאורה בהשקפה ראשונה יש להוכיח מדברי רש"י ז"ל דלא ס"ל הכי ממה שפי' שם במנחות בפ"ק שנתערב לו דמאי ואמר לו לך קח מן השוק דמאי ולהפריש עליו והרי מבואר במשנה ופוסקים דאסור להפריש מדמאי על הדמאי אע"כ דכיון דא"א בענין אחר שרי כך הי' נ"ל בהשקפה ראשונה אבל אחר העיון זה שבוש דהא בדמאי על דמאי קיי"ל דאפילו בדיעבד לא מהני ויחזור ויתרום וא"כ ודאי דהאי פירושא קמא שברש"י הוא דחוי וכמו שדחהו רש"ל ז"ל בלא"ה ואין להביא ממנו שום ראיה כלל והעיקר כנ"ל דאפילו היכי שא"א בע"א אסור והכי מבואר עוד בדברי הר"ש מס' חלה סוף פ"ג בההוא דזיתי ניקוף דמפרש דפרנסה ממקום א' להפריש לפי חשבון לא מהני אלא לענין תרומת מעשר דיכול להפריש מדמאי אבל תרומה גדולה צריך להפריש על הכל כיון דמטבל אין רשאי להפריש יעו"ש. ועוד תירץ שם שני תירוצים אחרים יעו"ש באופן דמכל מ"ש נתבאר לנו דקושיא אלימתא הוא דהוי קשיא לי' להר"ש ז"ל בההוא דשאור מעיסה שלא הורמה כו' היכי משכחת לה פרנסה ממקום אחר הא אינו רשאי להפריש ממקום אחר אפי' היכי דא"א בע"א והכא לא שייך הנך ג' תירוצים שתירץ בההוא דזיתי ניקוף דבעיסת נכרי ליכ' לאוקמי דפטורה מחלה וכן מה שתירץ דמפריש מדמאי ליכא הכא וגם התי' הג' שתירץ שם דמיירי בשהטבל רוב לא שייך הכא דשאור בעיסה מועט הוא

ואחרי שבארנו היטב קושית הר"ש נבאר תירוצו מה שתירץ עלה דטעם כעיקר דאורייתא לכאורה עלה בדעתי לומר דהר"ש מוקי למתניתין כגון דליכא ס' בעיסה נגד השאור באופן שיש טעם השאור בעיסה דאז אינו בטל מדאורייתא כמו דקיי"ל במין בשא"מ מדאורייתא בס' ושאור בעיסה מין בשא"מ מקרי להא מלתא דהא לענין זה אזלינן בתר טעמא וכה"ג ראיתי בספר התשב"ץ חלק שני סימן רצ"ח שכ' וז"ל נטל ממנה שאור ונתן לתוך עיסה שהורמה חלתה כו' אם יש לו קמח כו' וי"א שצריך שיהי' א' מששים או בנותן טעם בכל העיסה שאל"כ הי' השאור בטל בעיסה מן התורה ונמצא מפריש מן החיוב על הפטור עכ"ל מבואר בהדיא דמוקי למתניתן בהכי והייתי סבור לומר שלזה כיון ג"כ הר"ש שוב ראיתי שא"א לפרש כך בכוונת הר"ש דהא בסוף הפרק במשנת הנוטל שאור חטים ונתן לעיסת אורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואם לאו פטורה א"כ למה אמרו הטבל אוסר בכל שהו במינו אבל שלא במינו בנ"ט פי' הר"ש א"כ למה אמרו דאסרת לעיל ביש פרנסה מוציא לפי חשבון ובשאין לו פרנסה כל העיסה נאסרה ומוציא על הכל עכ"ל הר"ש הרי בהדיא דמוקי למתניתן דידן במשהו ומטעם דטבל אוסר במשהו וא"כ הדרא קושיא לדוכתא איך ביש פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון

לכן צ"ל דמ"ש הר"ש ז"ל דטעם כעיקר דאורייתא כוונתו לההוא מתני' דערלה פ"ב משנה ד' ומשנה דכל המחמץ כל שיש בו כדי לחמץ אוסר לעולם אעפ"י שבאמת אין טעם השאור נרגש בעיסה רק חימוצו מה שחימץ העיסה הוי דינו כדין נ"ט ואוסר וכמבואר דין זה בב"י י"ד רסי' קי"ב ודין מחמץ איתי' אפי' באינו מינו וכמבואר בפי' הר"ש שם במשנה דערלה הנ"ל וכמבואר במשנה דתרומת פ"י משנה ב' תפוח שריסקו ונתנה לתוך העיסה וחימצה הרי זו אסורה ועיין עוד מדין מחמץ בר"ש