נאות דשא קג

שאלה ל"ה

וששאלת עוד לבאר לך דברי הרמ"א ביו"ד סימן נ"ה במ"ש שם בדין נשבר עצם הקוליות סמוך לחבורו בגוף שיש להקל בהפסד מרובה מה כוונתו בזה

תשובה באמת ראוי להסתפק אם כוונתו להקל לגמרי בה"מ בנשבר סמוך לגוף אפילו בלי שום בדיקה בניבי' אם נתעכלו או לא כגון שנמצא אחר הבישול ולא ראינוהו כלל מקודם או אפשר דעיקר הקולא בה"מ הוא רק לסמוך על בקיאותינו לבדוק בניבי' אבל בלא בדיקה אין מועיל הפסד מרובה ואין הכרע לזה לא בד"מ ולא בת"ח. איברא דלכאורה יש כמה פנים לפירוש השני כאשר אבאר

א' דהש"ך מפרש דהך קולא דבה"מ קאי אתרוייהו בין אנשמט בין חנשבר דלא כבית הלל ומנחת יעקב ואין חילוק בין נשבר לנשמט רק אם רואין שנפסקו ניבי' הא לכל דבריהם זה וזה שווין וא"כ הרי בנשמט ודאי כל שלא בדקנו אין מועיל הפסד מרובה וכמ"ש הב"י והת"ח בשם מרדכי דאם נשמט ולא בדקנו אם איעכיל ניבי' הוי ספקא דאורייתא וא"כ ע"כ הקולא בה"מ בנשמט לסמוך על בדיקתינו וא"כ משמע דה"ה בנשבר הא חדא

ב' וזאת שנית דחזינן בשמיטת גף שחידשו ג"כ פוסקים אלו דנשבר סמוך לגוף דינו כשמוט ולא הקיל רמ"א שם אפי' בה"מ ולמה יגרע עצם הקוליות

ג' ועוד בה שלישית דהש"ד והרבה מאחרונים אוסרים בשמיטת יד מטעם חשש איעכיל ניבי' ואסרו גם בנשבר סמוך לגוף ולא עוד אלא שהחמירו בנשבר יותר מבנשמט כמבואר בש"ך רסימ"ן נ"ג ומשמע דפוסק כך להלכה וכן דעת הרבה מאחרונים והרש"ל והב"ח ולא התירו כלל בה"מ ולומר דסמכינן בה"מ על החולקים וסוברים דנשבר אינו כשמוט והרי נ"ד הוא ממש כההוא דהתם דהחשש מחמת הניבי'

ד' ועל ארבעה אשיבנו דאם נאמר דהקיל בה"מ בלי שום בדיקה ע"כ אין זאת אלא לומר דבה"מ סמכינן לומר דנשבר סמוך לגוף אין דינו כשמוט כלל והא ודחי ליתא דא"כ לתכשר בה"מ גם באיעכיל ניבי' דהא איעכיל בלא נשמט כשר והרי מבואר מדברי הש"ך דבראינו דאיעכול טרפה אף בה"מ וכמ"ש הרב בפרי מגדים א"כ על כרחינו לומר דזהו ודאי דנשבר סמוך לגוף דדינו כשמוט וא"כ משמע דבלא בדיקת ניבי' טרפה כמו בנשמט

ה עוד נראה דבלא"ה דבר זה פשוט בפי כל דנשבר סמוך לגוף דינו כשמוט והרבה פוסקים אומרים דחמור ממנו ולכל הדעות עכ"פ לא גרע דהא הב"י הביא ראי' דשמיט ונתעכלו מיעוט ניבי' דכשר מתשובת הרשב"א דמיירי בנשבר ובאמת השיגו הפר"ח אבל הדבר פשוט דדברי הב"י נכונים דנשבר סמוך לגוף דינו כשמוט או גרע מיני' וראיתי שכ"כ הבכור שור מזה ומאחר דכ"כ הדבר פשוט דנשבר סמוך לגוף דינו כשמוט עד שהב"י מביא ראי' מזה לזה מדברי הרשב"א שמע מינה דס"ל דמדינא נשבר כשמוט ולא מחומרת האחרונים וכיון שכן, כי היכי דכ' המרדכי בנשמט דכל שלא בדקו הוי ספקא דאורייתא ה"נ בנשבר סמוך לגוף ומה דמקלי' בה"מ אינו רק לסמוך על בדיקתינו דמה טעם וסברא יש לחלק בין נשבר לנשמט אמת דלפמ"ש הפר"ח דשמיטת ירך בא מחמת איעכיל ניבי' דכל שנתעכלו סוף הירך לישמט שפיר אפשר לחלק ולומר דמש"ה הוי בשמוטה ספקא דאורייתא וחיישינן לעיכול ניבי' משום דאמרינן שמתחלה נעכל וע"י כן נשמט אבל שבירה סמוך לגוף אינו נמשך מעיכול ניבי' ולכן לא חיישינן לי' בה"מ אכן כבר השיגו הבכור שור בראיות מוכרחת דליתא וגם אנן לא קיי"ל הכי מדהכשירו כל האחרונים עיכול בלא שמיטת ירך הרי דלא אמרינן סוף ירך לישמט ודלא כהפר"ח והמרדכי גופי' הוא בעל דין זה דעיכול בלי שמוטה כשר ואפ"ה כ' דבנשמט אם לא בדקו ניבי' הוי ספקא דאורייתא ממילא ה"ה בנשבר והסברא ג"כ נותנת כך דאפילו בלי שום הוכחה כל שיש ספק לא נפקא מספקא דאורייתא וכן בדין חפוי בשר כל היכי דכשר באין ריעותא בעור ובשר היינו דוקא שראינו שהי' שלם אבל בלא"ה מחזקינן ריעותא דלמא לא הי' העור והבשר שלם אף דאין לנו שום הוכחה וסברא אפ"ה מחזיקינן ספקא כמבואר בתשובת הב"ח סימן קל"ט דלא קאמר התם רק דלא חיישינן שמא הבריא ונתרפא העור והבשר אבל כל שלא ראינו שלם תחלה מחזקינן ריעותא אעפ"י שאין שום הוכחה בדבר וכ"ז פשוט וא"כ הסברא נותנת דנשבר סמוך לגוף דדינו כשמוט עכ"פ או גרע מיני' דאסור בלא בדקו וכפי הכלל דיהיב תשובת הרשב"א בב"י סימן מ"ח כל היכי דצריך בדיקה אם לא בדקו כגון שנאבד ערפה וה"נ דכוותי' והקולא שהקיל בה"מ אינו רק לסמוך על בדיקה שלנו

וי"ו עוד מצאתי סעד לפירוש זה בדברי הרב מגדולי זמנינו זה בפרי מגדים בשפתי דעת ס"ק י"ד גבי מ"ש דתרי קולא לא מקילינן בה"מ כ' שם בזה"ל חדא לומר דבקיאים בעיכול כו ע"ש הרי בהדיא מבואר שמפרש ענין הקולא דכאן שהקיל בה"מ היינו לסמוך על בדיקתינו ולומר דבקיאין אנחנו וידוע שהרב הנ"ל הי' בעל הוראה מובהק בדורינו ובירר וליבן בי"ג נפה כל דברי הש"ע ומעט אשר תמצא מהשגיאות בספרו פרי מגדים על הי"ד והרי הוא אומר כן בפירוש וא"כ מכל הנ"ל נראה דבנמצא זה אחר הבישול אסור אפילו בה"מ לפי שלא בדקו תחלה בניבי'

ומההוא שכתב הש"ך בסימן נ"ה סק"ו וז"ל ונראה דאם רואה שנפסקו ואינו בקי בנתעכלו נר"ל בנשמט יש לאסור אף בה"מ אבל בנשבר סמוך לגוף יש להקל בה"מ עכ"ל דמשמע לכאורה דבנשבר סמוך לגוף אפי' רואה שנפסקו וגם יודע בעצמו שאינו בקי בנתעכלו אפ"ה שרי בה"מ וא"כ הרי מי שאינו בקי הוי כאלו לא בדק כלל וא"כ משמע דכ"ש אם לא בדק כלל ולא ראה לא שנפסק ולא דאיעכיל אפ"ה כשר בה"מ הא ליתא דודאי אין כוונת דברי הש"ך כמו שנראה מפשטות דבריו דמיירי במי שיודע מעצמו שאינו בקי בנתעכלו דהא בנשמט כבר כתבנו מדברי המרדכי והת"ח דאם לא בדק הוי ספקא דאורייתא ובודאי דה"ה במי שאינו בקי דהוי כאלו לא בדק דאסור אפילו לא נפסקו ולמה כ' הש"ך דוקא ברואה שנפסקו יש לאסור אע"כ דמ"ש הש"ך ואינו בקי בנתעכלו רוצה בזה דאנן אין בקיאין בעיכול רק דאפ"ה בה"מ סומכין על בקיאתינו לזה אמר הש"ך דהיינו דוקא אם לא נפסק אבל בנפסק כיון דאנן אין בקיאין בעיכול אסור אף בה"מ ואהא קאמר הש"ך דבנשבר סמוך לגוף אף שנפסק מ"מ כיון שבודק שלא נתעכל סמכינן בה"מ אבקיאותינו אבל במי שיודע בעצמו שאינו בקי מהא לא מיירי הש"ך דבנשמט פשיטא דאסור אפילו לא נפסקו ובסמוך לגוף נמי י"ל דאסור באינו בקי וה"ה אם לא בדק כלל י"ל דאסור אף בה"מ וכנ"ל

אמנם חזינא דנהוג עלמא להתיר בה"מ בנשבר סמוך לגוף אפי' כשלא הי' שום בדיקה כגון שנמצא לאחר הבישול וגם ראיתי בדברי רא"ש זמנינו זה בספר נודע ביהודא חלק יו"ד סימן כ' המעיין שם בכל דבריו יראה שהשאלה הי' בנשבר סמוך לגוף ולא נבדק כלל ולא הי' הפ"מ וצידד שם והזכיר כמה פעמים שם דבה"מ מודה רמ"א דשרי הרי דס"ל דבה"מ שרי בלי בדיקה יעו"ש וכן כ' שם בהדיא באמצע התשובה בסוף עמוד ד' וז"ל וכ' שם הש"ך דבנשבר אפי' רואה דנפסקו רק דאינו בקי בנתעכלו יש להקל בה"מ ק"ו חם לא ראה כלל אם נפסקו עכ"ל הרי שעשה זאת לק"ו כשלא בדק כלל אמת דנ"ל במח"כ לפום ריהטא כ' כן ושגה בלשון הש"ך במ"ש ואינו בקי בנתעכלו וס"ל דר"ל שיודע בעצמו שאינו בקי ואעפ"כ התיר בנשבר ורואה שנפסקו ולכן יפה כ' דכ"ש אם לא בדק כלל די"ל שגם לא נפסק הכי הוי סבור הגאון ז"ל אבל כבר כתבתי דמ"ש הש"ך ואינו בקי בנתעכלו היינו שאין אנו בקיאין וא"כ הך ק"ו פרכא הוא וכמ"ש תחלה בסמוך דאין מדברי הש"ך אלו ראי' כלל ומ"מ לענין גופא דמלתא הא קמן דהוי קים לי' להגאון ז"ל דמתירין בה"מ אפילו כשלא בדקוהו כלל וכמו שנוהגין כל מורי הוראה שראיתי ושמעתי

שום ראיתי שיש להביא ראי' דגם הרב פרי מגדים ס"ל הכי ממ"ש בשפתי דעת סימן נ"ה סק"א ע"ש שכ' וז"ל ויש לראות פשיטא כו' ותיפוק לי' מטעם נחתך אם לא בה"מ כו' יעו"ש אם איתא לא הקשה מידי דעדיין נ"מ טובא דאלו מטעם נחתך שרי בה"מ ומטעם סמוך לגוף לא מהני ה"מ היכי דלא בדק בניבי' וע"ש כי לא רציתי להאריך והמעיין יבין א"ו משמע דס"ל דבה"מ שרי בלי שום בדיקה ומ"מ עדיין לא יצאנו חובתינו דתקשי דברי הרב פרי מגדים אלו אדבריו בסקי"ד שהבאתי לעיל בראי' הששית דמוכח מיני' דלא מהני הפ"מ אא"כ בדקנו ע"ש וא"כ קשיא דידי' אדידי' ועיין מ"ש אי"ה לקמן

ואשובה אראה אעבור בכל הראיות שהבאתי בתחלת דברי לאיסור ואראה אם יש להשיב עליהן ונ"ל דיש לדחות הראי' א' כי י"ל הא כדאיתא והא כדאיתא כי בכל מה שהחמיר הרמ"א על המחבר באותו הסעיף ע"ז ס' להתיר בהפ"מ והנך רואה כי החמיר על המחבר בתרתי דהיינו בשמוטה חידש חומרא א' לומר שאין אנו בקיאין בעיכול שנית חידש דנשבר סמוך לגוף דינו כשמוט ג"כ ועל אלו שני החומרות סיים להקל בהפ"מ והיינו בשמוטה לסמוך על בקיאתינו ונשבר אינו כלל כשמוט וכשר אף בלי בדיקה כלל ונדחית ראי' א' וק"ל

הראיה הב' לכאורה ראי' אלימתא הוא דאם נקיל כאן בהפ"מ לומר דנשבר סמוך לגוף אין דינו כשמוט מדוע לא נקיל בגף בה"מ ומעולם לא שמענו ולא ראינו שום אדם שיתיר בגף בהפ"מ ומה נשתנה הא מהא ואומר אני כי הדבר ברור דאעפ"י דמקילין בה"מ בסמוך לגף אפי' בלא בדיקה בניבי' היינו דוקא בחזר ונקשר בודאי דאי לא חזר ונקשר בלא"ה לא מהני הפ"מ כדברי השפתי דעת סקי"ד שם משום דתרי קולי לא מקילינן בה"מ ע"ש ולכן אומר אני דהדבר ברור דמה שמקיל הרמ"א בה"מ לסמוך ולומר דנשבר אינו כשמוט היינו דוקא בנקשר דאז בלא"ה להרבה דעות שרי והם היש מתירין שבסימן נ"ו סעיף י' ורבים וגדולים נינהו והיינו משום דס"ל דאפילו בדבר שאין הטריפו' מצד עצמו אפ"ה מהני נקשר וכגון בצומת הגידין וממילא לדידהו ע"כ גם בקוליות סמוך לגוף דשרי בנקשר אעפ"י שהטריפות מצד הניבי' ומה כ' הרמ"א בסעיף ב' דלא מהני נקשר ולא הביא דלהיש מתירין שרי היינו משום דאזיל לשטתי' דבסעיף יו"ד כתב ג"כ שהעיקר כהאוסרין