מנחם ציון עו

וביאור הדבר דהנה האספסוף אשר נוקשו ונלכדו בתאוה רעה שהתאוו לכל הדברים ושמו עצות בנפשם למצוא סיבה ודרך הקודש ועצה טובה שיוכלו לשוב למקומם ולדביקותם הראשון וזכרו ימי צאתם מארץ מצרים שהיה בתכלית הגדלות ולא היה להם שום תאוה למאכל שגם צדה לא עשו להם ומעט הבצק שהיה בידם לא רצו לאפות שלא נתרעבו לאכלה. רק נשאום על שכמם שמא יצטרכו נשים וקטנים ואח"כ כשלא רצו לטרוח עוד במשאו אפוהו ועשו אותו עוגות שהוא חררה נמוכה שאותו הצורה מסוגלת ג"כ לבטל תאות המאכל והראיה ע"ז שהרי הספיק להם ששים ואחת סעודות ובוודאי הבצק היה דבר מועט שלא הניחום על חמורים וסוסים רק נשאום על שכמם. ואין בכח האדם לישא אפילו חצי מחצה של ס"א סעודות על שכמו ובעת ההיא היו במדריגה גבוה מאוד ואם לא ירדו ממדריגתן לא נצטרכו כלל אל המן וע"ז אמרו אילו ספק צרכינו במדבר ולא האכילנו את המן דיינו פירוש שהיה די לנו בלא המן באותו העוגו' ולא נצטרכו אל המן רק שאח"כ נפלו ממדריגתן שהיה סמוך למלחמת עמלק ונאמר שם וילונו העם וגו' ומשה אמר להם ונחנו מה לא עלינו תלונותיכם כי על ה' וע"כ הוצרכו אל המן שהיה ג"כ אוכל רוחני ושכלי והיה נבלע באיברים וכבר פירשתי לכם שלא היה נבלע דרך הוושט שלא הוצרכו לכרס והמסס וקיבה שמלאכתן לברר האוכל ולדחות הפסולת ובמן לא היה פסולת ונבלע דרך הקנה ומשם ירד להלב ונתחלק לאברים וכלי הוושט הכרס ואצטומכא וכדומה נשתמשו לדבר אחר וכמ"ש ותורתך בתוך מעי וע"כ כאן במתאוים נאמר ועשו אותו עוגות שנזכרו ימים מקדם שהי' טובים מאלה וע"י צורת אכילה זו נתבטל תאות המאכל וע"כ נאמר שטו העם ולקטו שלא אכלוהו דרך הוושט. ואשרי אדם מפחד תמיד לא יאמין בעצמו אף אם הוא במדריגה הגדולה והגבוהה יפחוד אל ה' ואל טובו שלא יגיעו ימי הרעה אשר מסיבות מתהפך מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. והראיה ישראל שהי' פה בעת צאתם ממצרים במדריגה שאין למעלה הימנה ואעפ"כ נזורו אחור וכמו כן אמר דוד ואני אמרתי בשלוי