מנחם ציון עד

של גאולה והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי וקשה הלא בכל שבת וי"ט יש זכר ליצי"מ ולמה אין נוהגין מצוה זו בכל שבת וי"ט ושורש הדבר דבכל שבת וי"ט הוא רק בזכר ובפסח היא בפועל והענין הוא שאמרו בזה"ק ע"פ ויסב אלהים שעשה להם את הסיבה כמו שעושין למנוחת העיף. פירוש כי כשאדם חולה אינו מרגיש כל כך בהכאבות אשר נדכה בחליו עד אשר יקל חליו מעליו וינוח אז הוא מתחיל להרגיש ונחלש וצריך סעד וסמך והנה גבי סוטה נאמר אם שכב וגו' ואם לא שכב הנקי וצריך להבין הלא גם אם לא שכב לא טוב עשתה שעברה על איסור יחוד. והענין הוא שהמים המאררים היו כמו מרקחת שעושין להחולה להקאה שהרע נדחה לחוץ והטוב נשאר בו. וכמן כן הד' כוסות הללו הם נגד הד' מדות רעות הבאים מד' יסודות כגון גאוה וכעס הבא מיסוד אש ותאוות רעות הבאים ממים ולשון הרע מרוח ועצלות מעפר ודשאילתין על מה אין אוכלין רק כזית מצה ושותין ד' כוסות הלא מנהג העולם כך הוא וגו' וכמו שבארתי שהמצה הם אותיו' ונקודו' וכתי' כי לקח טוב נתתי לכם

מנהג ישראל תורה היא שכותבין באגרתות למספר בני ישראל לפי שאסור להסיח דעתו מהספירה שצריכין להיות שבע שבתות תמימות וכמ"ש בזה"ק דצריך דלא יתאבד מיניה חושבנא דא וכן נהגתי בעצמי לומר כמה פעמים ביום בלי ברכה היום כך וכך לעומר

על מצות ומרורים יאכלהו וצריך להבין מפני מה נוהגין לאכול המרור קודם הסעודה. הא הפסח נאכל על השובע בסוף סעודה וגביה כתיב על מצות ומרורים יאכלוהו בשלמא מה שמברכין על אכילת מצה בתחילת הסעודה הוא מוכרח משום שע"כ צריכין לאכול מצה בסעודה וצריך לברך עובר לעשייתן אבל במרור קשיא ונ"ל משום דמצה מורה על הגאולה ממצרים ומרור מורה על עבודת פרך דשם והנה בזמן שבית המקדש היה קיים שהיו יודעין שיהיה גלות לבסוף ע"כ אכלו המרור לבסוף אבל בזמן הזה שאנו מחכים ומצפים לגאולת עולם במהרה וסוף הכבוד לבוא ע"כ אוכלין המרור תחלה: