מנחם ציון כ

שיברחו בהחבא וינצלו את מצרים. ולא יד ה' עשתה המכות האלה. וע"כ התחיל תוהא על הראשונות כשראה שברח העם שכ"מ שנאמר העם מורה על פחות המדריגה וכאן הכוונה על הערב רב ואמר מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו שלפי טעותו היה נראה לו למפרע שלא היה צריך לשלחם כלל

ויסע מלאך וגו' ויהי הענן והחושך הנה המלאך הוצרך להם להורותן הדרך הטוב והישר שמלאך הוא לשון מהלך הוא השכל העליון המוליך האדם בכל עסקיו בדרך שאדם רוצה לילך הן לטוב נותנין לו מלאך טוב וכן להפך. אבל במה שהזכיר פה הענן צריך ביאור הלא בכל לילה ויומם סיבב עמוד הענן אותם ועמוד האש היה בתוכו להאיר להם. למען דעת צדקות ה' כי גם בעבודתינו לא עזבנו שבשפלנו זכר לנו בכל צרתם לו צר ומלאך פניו הושיעם. גם הלום כשעמדו הישראל על שפת הים וראו את מצרים נוסע אחריהם עם גדול ורב וכל האבירים בקול רעש גדול בקרני צווחים ושפעת קלגסים. ומחמת גדול הפחד שנפל עליהם חרדו לרגעים ובאו לקטנות גדול ולא בחר ה' בזה. כי הבוטח בו יגל לבו בישועתו בחדות לבב. ע"כ הפסיק עמוד הענן ביניהם למען שלא יראו הישראל עוד את המצרים שכך הבטיחם לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם וגם את קולם לא שמעו כי בעבור זה בא הרוח קדים לנגדם להוליך הקול לאחוריהם אבל המצרים ראו את ישראל שכן דרך ההולך עם נר אינו רואה את ההולך בחושך מרחוק אבל ההולך בחושך מרחוק רואה את ההולך בנר. ולכך רדפו אחריהם וע"י התשועה הזאת באו ישראל לגדלות ודביקות גדול ואמונת אומן עד שיכלו לשיר עזי וזמרת יה וגו' זה אלי ואנוהו שהשם יו"ד ה"א הזה משמש שכר ועונש ומרומם על כל ברכה ותהלה. ולהבין הענין הזה הוא ע"פ מה שדקדקנו במקרא שכתוב

והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי וגו' לאהבה וגו' ולעבדו וגו' ונתתי מטר ארצכם. והנה הלום יש פתחון פה לבע"ד להרהר ולומר וכי