מנחם ציון יט

של ששת ימי החול ועי"ז מתאחדין לעילא באחד ומייחדין לבבכם כאחד במצות ואהבת לרעך כמוך ומובטחין בחסד עליון לבל יבושו קוייו ויתפרכון וישתתקון כל המסטינים מעליהם שלא יחסר להם כל דבר. שע"י הדבור והפה סח הלזה ישחטו היצה"ר שלא יפילם במכמרותיו בששת ימי המעשה שלו וזש"ה משכו ר"ת משוך וא"ו שימשכו לעצמם: הוא"ו שלהם בששה תיבות של ק"ש והוא"ו הוא בדמות קו לשון קוה אל ה' ובזה יקחו להן צאן שכל צרכי בני אדם הם מכונים בשם צאן בספרים הקדושים ועי"ז ושחטו הפסח. ולא יבצר להם מאומה

פרשת בשלח

ויוגד למלך מצרים כי ברח העם וגו' כי שלחנו את ישראל. כבר צווחו המפורשים איך היה שוטה כ"כ הלא ביד רמה יצאו והוא בעצמו היה משלחם י וכי הוצרך לכתוב בתורה שטותו של פרעה בזה. ועוד יש לדקדק למה שינה הלשון שמתחילה כתב העם ואח"כ נאמר ישראל. וביאור הענין ע"פ המשל שיובא לקמן על פסוק וביום הראשון מקרא קודש ועולם כמנהגו נוהג ביום שאחר החתונה כשמלוים את המחותנים וקרואי החתונה שואל החתן מחותנו שילכו עמהם המנגנים והבדחנים: לרוב הפצרתו חותנו מסכים עמו והם אנשי דלא מעלי שכשבאים על החתונה מרקדין ביה כדי לשתות יין ומקיפין אצל החנונים וכשאין להם אח"כ הם בורחים דרך שם כשמלוים המחותנים ובעת ההיא אין דרך העולם שיתבעו אותם החנונים לשלם ויערבבו השמחה והנמשל מובן שחתן המלך ונכבד בביתו הוא משה רבינו ע"ה שכוונתו היה לטובה בקבלת הערב רב והם דמיון הבדחנים והמנגנים. והם היו החרטומים כידוע והנה באמת מתחלה כפר פרעה בעיקר ואמר מי ה' רק אח"כ כשהודו החרטומים בע"כ ואמרו אצבע אלקים הוא הוצרך גם הוא להודות: אשר לזאת כשראה עתה שברחו עם ישראל חזר לטעותו והיה סבור שהחרטומים היו עם משה בעצה אחת שיאמרו אצבע אלהים הוא למען