מנחם ציון קכד

מייגע א"ע בעשיית המצות אינו יכול להרגיש טעם מצה. וגם מי שסבור בדעתו כי הוא יעבוד את השי"ת הוא שוטה כי מה עבודתו נחשב נגד עבודת המלאכים ושרפים וכו' והכל לא נחשב נגד האין סוף ב"ה רק העיקר הוא הרצון והתשוקה ועל זה יורה אופן ההכנה לקדש איבריו וכל מאוייו להיות כלי קבול שפע הנשפע עליו ע"י עשיית המצו' אבל חכמי' שפטו על רובא דעלמא אשר במחשך מעשיה' בכל משך השנה וצריכין זמני' טובא להכנה הלזו וע"כ פסקו שצריכין להתחיל ל' יום מקוד' ומאז יתחילו בתוספו' קדושה אשר יום יום יעמס עליהם והבא לטהר מסייעין לו לגשת אל הקודש פנימה וישמח ה' במעשיו

השמטה מפ' תצא כי בחפזון יצאת ממצרים איתא בגמרא חד אמר חפזון דמצרים וח"א חפזון דישראל הנה חפזון דמצרים יתכן בעבור שאין בית אשר אין שם מת והבהילו לגרשם בהחפזם. אבל חפזון דישראל צריך ביאור על מה ולמה נחפזו והענין הוא כך שלש פעמים פתח לנו השי"ת שער אמונה שנשער בדעתינו אמונת אלקי עולם ה' באמת ובתמים כמו ששיער אברהם אבינו בעצמו כשהכיר את בורא שיש מציאות אלקות והשליך אחרי גיוו כל הדעות וחכמות הזרות של בני דורו נמרוד וחביריו והיה הדבר קשה עליו מאוד להגיע אל האמת עד שנגלה עליו הקב"ה וצוהו לילך להארץ הקדושה ובעבור שהיה מפחד תמיד שלא יסוג אחור ויפול ממדריג' ומעלה שהגיע אליה לזאת שם עצות בנפשו ועשה לו פעם סייגים וגדרים. כי כל המצות הם סגולות כמו מצות ציצית שהיא סגולה לבל יתורו אחרי לבבם ועיניהם סרסורי דעבירה ומצות תפילין הוא סגולה שנ' בה למען תהיה תורת ה' בפיך וכל למען סגולה הוא כמו למען ירבו ימיכם וגו' ותפילין ג"כ מסוגלים לתורה. ובדרך הזה קיים כל התרי"ג מצות והוקשה לו הדבר. עד שבא יצחק אבינו שהיה מדתו בגבורה גבר בכולא ומי יוכל להכריע בין שני צדיקים קדושים כאלו ומבין שניהם יצא יעקב שהי' שלימא דאבהן ולא עסק רק באלוקיית והיה רק יושב אוהלים ככל החזיון הזה הוא ענין יצי"מ לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה ממצרים אף כי בכל דור ודור מימות א"א עד עכשיו אין יום שאין בו יצ"מ ממצרים ההולך וסוער להדיח את כל הקרב אל משכן ה' ולדלות שכל בינת האדם הישר הולך מלהסתפח בנחלת ה' והקב"ה ברחמיו מצילנו מידם נותן לנו עוז ותעצומות לעשות חיל הרבה לנו תורה ומצות ולא נסוג אחור ממנו וענין יצ"מ בעת ההיא היה פועל דמיון מיד ולדורות רק שבאותו פעם היה הדבר במעשה ובאמת התורה היא נצחית. וע"כ כשהיו ישראל במצרים לא ידעו את ה' והיו בקטנות גדול עד שאמרו עליהם מלאכי השרת הללו עע"ז והללו עע"ז ולא היו עע"ז בפועל ממש לעץ ואבן. רק שלא היתה אמונתם שלימה באמת ובבטחה. וכאשר בישר אותם בשורת הגאולה נאמר ויאמן העם כי נגלה עליהם ממה"מ בכבודו ובעצמו ונכנסו לגדלות ודביקות גדול. ובעבור זה נחפזו מאוד מחמת התשוקה הגדולה באור פני מלך חיים ולא שתו עיניהם על האכילה ועניני העוה"ז ולא עשו להם צידה. וזה היה חפזון שלהם כי רוח ה' נססה בהם וגורשו ממצרים מכל הקטנות ומכל החומריות והזוהמות. וזה היה ההערה הראשונה ששפך הבורא ית"ש את רוחו עליהם להטות לבבם אליו אחרי הדברים והאמת האלה נשאם על כנפי נשרים מרעמסס לסוכות ארבע מאות פרסה ולבעבור נסותם צוה להם לחזור לאחוריהם וחזרו עד בעל צפון שהיה מקו' טומאה ונעשה באיזה חכמה מוטעת שהמצריי' אמרו עליו קשה יראתם ועי"כ נכנסו שנית לקטנות השכל כי המקום גורם ולמען שלא יפלו ממדריגתם דבקו עצמם ביראה וזה היה בתומכי נפשם לבל יסוגו אחור וגם אחרי כן כשחנו על הים היו בצרה גדולה וכמעט נטיו רגלם שנחלקו לכיתות ומהם שאמרו חדל ממנו ונעבדה את מצרים כמ"ש בתרגום יונתן. וע"כ אמר הקב"ה למשה דבר אל בנ"י ויסעו ואמרו בזה"ק דבעתיקא תליא מלתא פי' שאמר להם שיסיעו עצמם ממחשבותיהם ודיעותיהם שהיה להם עד הנה שעדיין אינם בשורש האמונה באמת כראוי ובשמעם כך נבהלו מאוד והתחילו לטבוע בים ונכנסו לאמונה שלימה והגיעו אל האמת. וע"כ נאמר וירא ישראל את היד שהוא ישראל סבא והוא הזקן המרחף על בנו כנשר יעיר קנו

לפיכך אנחנו חייבים להשים עינינו ולבנו על כל הנסים והנפלאות שעשה לנו אב הרחמן והנה