מנחם ציון קכג

הצדיקים שבדור שכל העולם כלו ניזונין בצדקה והם ניזונין בזרוע הוא הדבר אשר דברנו שהם זרועות עולם הדביקים וגו' באלהים חיים לפעול בזרוע כחם בכל מדותיו ששים ושמחים לעשות רצון קונם וזהו שאחז"ל האבות הן הן המרכבה ונקראין אבירי לב כי כל אשר נגע ה' בלבבו לעבדו בלבב שלם צריך להיות אביר לב כעורב ואכזר על עצמו ועל בני ביתו ולבלתי ליבוש משום אדם ולא לירא יראה רעה בלתי לה' לבדו. ובהתאסף ראשי עם ויתאחדו איבריהם לעבוד את האדון ה' צבאות יקראו בשם עדה קדושה שהם עדים על הבורא ב"ה וב"ש כי לו לבד נאה הגדולה והתפארת ושימסרו כאו"א נפשו ורוחו וטהר ידים יוסיף אומץ ועוז ותעצומות למלאות רצון הבורא יתעלה זכרו וע"ז עוררנו בתוה"ק ויקהל משה וגו' (שהדעת) (שהוא הדעת אליו) נקהלו העדה הקדושה השרידים אשר ה' קורא אותם עדה ונתאספו לעשות ששת ימים לברוא עולם חדש בזרועות עולם לנטוע שמים וליסוד ארץ. ומלאכת המשכן נפרש במקום אחר כשיסכים הבורא ב"ה

השמטה מפ' ויקרא. ויקרא אל משה וגו' אלף זעירא הנה המשכילים יבינו וידעו כי כל מי שעובד לבא למדריגה להיות עניו אין גאות גדול מזה והוא שפלות גדול כי תאוה נפשו לעלות בגרם המעלות אכן ענין העניוות הוא כאשר ישעה האדם אל עושהו להתבונן בגדלות הבורא ית"ש ומה רבו טובותיו עליו בלתי מחוייב בדבר. הגם שהכעיס לפניו פעמים רבות אין מספר האריך לו אפו וכמ"ש ע"פ לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים ויכיר ג"כ שפלות עצמו. אזי יהיה רש ונקלה נבזה ונמאס בעיני עצמו ולא יוכשר בעיניו להספיק לו כל עובדותיו בתורה ומע"ט שיצא בזה ידי חובתו וכמ"ש דהמע"ה ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני וגו' והגם שמצינו אצל מרע"ה אע"פ שהיה עניו מאוד מכל האדם מ"מ דבר דברים הנראים כגאוה כמ"ש אנכי עומד בין ה' וביניכם וגו' כי יראתם מפני האש וגו' ומי שאינו בבחינה זו הוא סבור שדבר כן כמתפאר ולגאוה יחשב וחלילה לחשוב כזאת על קדוש ה' רק בזה היה נותן שבח והודיה להשי"ת אשר האציל עליו טובות הללו וע"כ כשעמדו הישראל על הר סיני היו כולם ענוים בעבור שהיו בבחינת גדלות ויגבה לבם בדרכי ה' שהיה הכל בפומבי ובפרהסיא וכפי המיועד לנו לעתיד לבוא והיה עיניך רואות וגו' ולא יכנף עוד מוריך ולא היה אצלם קטנות כלל. ומחמת זה לא היה יכול לכתוב שום אות קטן משא"כ אח"כ כשנפלו ממדריגתן וכמ"ש ולא יכול משה לבוא אל המשכן כי שכן עליו הענן רק שנעשה לו כמין שביל ואז היה רק משה לבדו עניו לכך כתיב א' זעירא ואפשר שאם היה כתוב אח"כ ג"כ תיבת ויקרא היה ג"כ זעירא אם לא שנ' שבוודאי כמה פעמים חזרו למדריגתן ורגלי חס חסידיו ישמור כי לא ידח ממנו נדח

שואלין ודורשין קודם לפסח שלשים יום רג"א שתי שבתות וכו' צריך לשית לב על ענין מחלוקותם ואיך שייך פלוגתא בזה כי אם הלכות החג רבו פארותם לא יספיק זמן קצר לבארם וללמדם וכן להיפך וגם לפי שכלו של הדורש והנדרש בין רב למעט אבל הענין הוא שאחז"ל שיש חילוק בין שבת ליו"ט כי שבת משמיא מקדשי ליה ולכך אין אומרים מקדש ישראל והשבת רק מקדש השבת אבל יו"ט ישראל מקדשי ליה ולכך אומרים מקדש ישראל והזמנים וכמ"ש שאלו מה"ש אימתי ר"ה וא"ל אני ואתם נלך לב"ד הגדל וגו' וביאור הדבר כי בשבת יש אתערותא דלעילא שבכל ע"ש יורד קדושה יתירה מלמעלה והחכם עיניו בראשו להדבק ביראת ה' הוא מרגיש בע"ש לפנות ערב בתוספת קדושה שמקדשין אותו מלמעלה וע"כ נאמר ראו כי ה' נתן לכם את השבת שהוא ענין נרגש למראה עינינו ולכך המתין משה בצוואת יום השבת כי רצונו הטוב היה שמעצמם יכירו וידעו כי מאתו היא קדושתם ועל מנוחתם יקדישו וכו' משא"כ ביו"ט הוא אתערותא דלתתא ולכך נקראין מועדי ה' שהקב"ה מתייעד עמנו ואנחנו ממשיכין קדושתו עלינו ובנוהג שבעולם כשמכניסין אורח הגון צריכין להכין א"ע במטה כסא שלחן ומדור לפי כבודו. כמו כן אנחנו אלה פה היום בהזמנה תליא מלתא וחל עלינו לקדש לב ורוח נכון לקבל טהרת הקודש ליום מועד כי יערה עלינו ממרום רוח נדיבה לאור בנועם אור החיים. והנה רבן גמליאל שהיה צדיק גדול וקדוש ה' מכובד וכפי ענוותנותו היה סבור שכן הוא מדת כל אדם והיה די לפי ערכו בהכנת שתי שבתות קודם החג. ועכ"פ הכנה צריך כי מי שאינו