כתבי קודש נו

אמאי מהני הודאות בע"ד ע"כ צ"ל דס"ל כתי' ב' של התוס' דאין לך אחד שאין לו קרקע ובפרט כאן שיש לו נדוניא וממילא יכול לשעבד עצמו גם על התוס' א"כ לפי"ז הסברא נותנת דיכלול הנדוניא והתוס' דעיקר חיוב התוס' ע"י נדוניא, אמנם הסברא בהיפיך דמחזי כריבית דאם יכתוב ביחד מחזו דמחייב עצמו בתוס' בשכר הנדוניא אך יש לעיין היכא דמחייב עצמו בדבר שאינו מחויב בדבר קצוב יתחייב באין לו נכסים כדי כל החוב מחמת הודאות בע"ד האיך נאמן להודאה דהא בעצמו א"י כמה הודה, אך י"ל דהא על הסך דבאמת יש לו שפיר מהני החיוב והשתא הוי כמו קני את וחמור דקנה ודו"ק

בש"ע איתא יש מי שאומר שא"צ קנין בשעת נשואין על מה שנתן לה ויש חולקין, ולכאורה אמאי יצטרך קנין כלל הא מחייב עצמו בדבר שאינו מחויב א"צ קנין, י"ל משום דהוי אסמכתא דאיתא בתוס' דמיתה שכיחא יותר באשה מבאיש מחמת לידה א"כ לא גמר ומקנה אם לא דקנה מינה, אך ז"א דבדבר שאינו בידו לא הוי אסמכתא, אך צ"ל דהוי אסמכתא דלא יגרשנה מעולם, וא"ל דזה הוי בידו לגמרי ובדבר שבידו לגמרי לא הוי אסמכתא ז"א הא בעת הנשואין בדעתו לגור עמה ואולי לא יגרשנה והוי בידו ואיני בידו, ולפ"ז א"ש למאי דקיי"ל דמאנס הבתולה דחייב לקיימה א"כ כל מה שפסק לה בשעת הנשואין לא מהני דנדחה טעמא דחיבת נשואין דהא מוכרח הוא, אך לפי הנ"ל ניחא דהטעם דחיבת נשואין א"צ קנין מטעם אסמכתא דילמא לא יגרשנה והוי בידו ואיני בידו אבל הגירושין לא הוי אסמכתא דהא איני בידו כלל דלא יוכל לגרשה

ונראה דתוס' ס"ל דיש חולקין דהקשו דהאיך יכול לחייב בכתובה באין לו קרקע הא הוי דשלב"ל אי אמרינן מחמת חיבת נשואין יכול לחייב א"ע בלא קנין גם בעלמא אינו מועיל רק מחמת חיבה גמר ומקנה א"כ גם לדבר שלב"ל יהני ג"כ חיבת נשואין דהא היכא דבעי למקני גמר ומקנה לחבירו א"כ יועיל גם החיבה לחזור ולקנותה ע"כ דתוס' ס"ל כיש חולקין והשתא דאתינן להכי יש ליישב קושיית הב"ש דהחיוב תוס' הוי רבית דיש דעה אם יש הנאה אחרת של היתר עם הריבית הוא צד אחד בריבית ומותר א"כ ג"כ הא הוספה גמר ומקנה מחמת חיבת נשואין א"כ עיקר החיוב הוא מחמת חיבה והוי רק צד אחד דמותר ודו"ק

הנה יש לעיין בגוף הכתובה אמאי לא יוכל לחזור הא הוי כמתנה מהיום ולאחר למ"ד יום דיכול לחזור קודם למ"ד יום, ולכאורה תליא בסברא אם אמרינן דתיכף בשעת נשואין מתחיל החיוב אם יגרשנה אי לא וכשמשלם לה הוי למפרע הגוביינא ושפיר הוי כמעכשיו ולאחר למ"ד, אך אי אמרינן דחובו הוי רק משעת גבייתה ולא למפרע דעיקר החיוב כך הוא אם יגרשנה יתן לה א"כ אמאי אין יכול לחזור, ונראה דזה גופא גמר ומקנה שלא יוכל לחזור דאי לאו הכי לא סמכה דעתה ואסור לדור עמה דילמא יחזור, ועי"ל דעיקר הטעם דיכול לחזור משום דאתי דיבור ומבטל דיבור אבל אי הוי מעשה מתחילה לא יכול לבטל בדיבור, והנה קיי"ל אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט ונקרא מעשה אבל היכא דאמר מהיום הוי