אמרי צדיקים תקכא

בספר מעין החכמה בשורה הראשונה אחר תיבת ברצונו הפשוט. [נ"ב] דקדק ברצון אבל לא בבעל הרצון ודבר זה נעלם מעמק המלך

הגהות הרב המגיד הק' זצוק"ל מקאזניץ על ספר ויקהל משה מועתק ג"כ מכתב יד קדשו

ויקהל משה פרקא שתיתאה ומיניה אתהוו נקודין ואתוין שארי בפרודא וסיים בחבורא לאין תכלית [נ"ב] עיין בפי' מסוה משה, ומה שכתב עד לאין תכלית, היינו שנתחברו אותיות לשמות ואח"כ כמו תיבות לפסוקים ופרשיות עד כללות התורה ביוד אחת הנקרא יוד קרית המוזכר בספר וכל התורה הוא שם אחד ונעשה קרום וכ"ז הצטרפות נעשה ע"י אור שבין מקיף למוקף כי פרגוד המקיף נק' בינה והמוקף גבורה ושבין מקיף למוקף יסוד כי יסוד תמיד בשר וכן כאן חיבור בין מקיף למוקף ולכן עשה פעולה לחבר אלו הנקודות ונעשו קרום ושם אחד והוא המלבו"ש שנעשה מבשלו"ם

פרקא שיתסר משה ידע דפיקו דלבא ועזרא לא ידע. [נ"ב] ח"ו לומר כן על עזרא שראוי היה ליכתב התורה על ידו ויהא בטעות ועוד שהיה לו ללמוד ממשה רבינו אלא שיש רזין בזה ועיין בספר' כי אין כאן מקום להכל לפרש

שם והוא דף ט"ז ע"א בפירוש על הגליון [נ"ב] כי כמו שהיין אי אפשר להיות בלי שמרים וזה כחמרא על דורדיא כי חפץ הש"י שיהא קיום הצדיקים ע"י הרשעים כיתרון האור מן החושך ואלו לא היו נכללין מתחלה הקליפות בתוכן לא היו יכולין לצאת לפועל לפעול פעולתן בצדיקים וג"כ לא היה שכר ועונש אבל כיון שתחלה נכללו בהן יכולין לפעול במה צד בצדיקים ואח"כ מכניע' ויחזרו להיות כבראשונה ולהבה תלהט רשעים והש"י יודע מה שיהי' בסוף בעולם

פרקא שיבסר והוא דף הנ"ל ע"ב בפירוש והיו מוכרחים המלכים לצאת בחפזון [נ"ב] אל תשמע לו כי בבורא אי אפשר לומר שיצא דבר בלי כוונה וגם שכל אלו [ה]משלים נמצא בקדמונים הרי זה בא ללמד ונמצא למוד כי עיקר היה בבורא שברא הקליפה קודם לפרי מטעם שכתבתי בעמוד א' והיה עושה עצמו כאלו לא ראה כמו אחוריים שאין עיקר כוונה עליה אלא על מעשה הצדיקים אלא שבירור הצדיקים על ידי הקדמת הרשע שהטב' בכל עד מלך כסיל להיות זקן ועל ידו נתעטר היצר טוב הבא אחריו לכובשו וזה שכרן הטוב ולכן צדקו דברי התנא [ש]הקדים ליתן לרשעים שמאבדין העולם ועל ידיהם יתקן שכר לצדיקים זה בירור של דבר

עולם התיקון פרקא קדמאה

בפירוש, ואז שלח הא"ס מן האמצעות של מלבוש וכו'. [נ"ב] כי עיקר מלבוש הוא אור מוקף נמצא שבין אור מקיף למוקף נקרא אמצעות מלבוש כי זה הממוצע הוא חיותו לקבל מא"ס ויהי בסוף, ולכן בו סוד מתקלא כי הוא ממוצע מבלי סוף וסוף. התפשטות וכח מוגבל. ואותיות מתקל"א הוא א"ם תק"ל שאמא שקלת בשכל כמה יתפשט, וכמ"ש השוקל עדיף מכולם. ע"כ הגהות הרב המגיד הק' זצוק"ל מקאזניץ

רמב"ם וידע האדם כי השכל הנאצל והדבוק עמנו, הוא המחבר בינינו לבין השם, וכמו שאנחנו השגנוהו באור ההוא כן באור ההוא בעצמו הוא משקיף עלינו ובגללו הוא עמנו תמיד ורואה ומשגיח בנו. כמ"ש אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו כו'. אינו אוהב הקב"ה אלא בדעת שידעהו. וע"פ הדעת תהיה האהבה. אם מעט מעט ואם הרבה הרבה. לפיכך צריך אדם ליחד עצמו להשכיל בחכמות המודיעים לו את קונו כפי כח שבו עכ"ל

בס' אור החיים וצדיקים לבם ברשותם, שגם שמתאוה תאוה. יבחר השכל שהוא הנשמה להמנע מן החפץ, אבל הרשעים הם מסורים ביד יצרם, וכל אשר יבוא החפץ לא ימנעהו הרצון, כי פגמו הנשמה ונכנעה לפני הרוח שבלב, ולכן אמר אני ה' אלהיכם, שבהנשמה משרה ה' אור שכינתו ומצד זה יש כח באדם לנצח החפץ עכ"ל

ס' ברית מנוחה, הגוף הוא חומר עכור