אילימה יד

תדמה בשכלך בה בשום דמיון בכח המדמה אשר לך שיכניסך הדמיון בהגשמת הספי' והוא טעות גמור ועון פלילי. אמנם תשכיל בשכלך השכלת עניינה ותדמה צורת אותיות השמות שזה מותר לך. אמנם המדמה יותר מאותיות מגשים. ודמיון האותיות בהשכלת השכל שזה הויה מיוחסת מורה על סוד הספי' כאשר נבאר בעין אדם בע"ה. אמנם בא"ס לא הותר לך לדמות שום דמיון כלל לא דמות אותיות ולא שום דמיון אלא להשכיל בשכלך שיש שכל פשוט על שכל פשוט ולמעלה מכל השכלים פשוטים נמצא במציאות מה שלא יגבילהו שכל פשיטותו רק בשלילה מכל האסיפה בשכל ובחיוב מציאותו ובדרך רצוא ושוב כאשר נבאר בפ' בע"ה:

פרק ו והוא המציא כל נמצא יש למשכיל להזהר ולהשמר שלא ידמה שום נמצא קדמון זולתו כלל ועיקר ואפי' הכתר ראש לכל הנמצאים ממנו הוא חדשו והמציאו שכבר קדם אליו העדרו עד שהא"ס חדשו והמציאו ואין שום נמצא קיים במציאותו שלעולם לא יעדר אלא הא"ס דהיינו האלוה שאמרנו שמכאן ואילך נקראת בשם א"ס שכבר ביארנו שהוא בא"ס אמנם מה שנאמר עד שלא נברא העולם הי' הוא ושמו בלבד אין הכוונה אלא על התפשטות האצילות קודם גמר ההתפשטות והיינו עד שלא נברא הנאצל העולם שהוא בינה הנק' עולם הי' המציאות הוא ושמו דהיינו הוא בכתר ושמו בחכמה וא"ס (נר' שצ"ל לא) לכנהו בשם כנוי בעצמו אלא ע"י ספירותיו כאשר נבאר ושמור העיקר הזה שאין לך לצייר שום נמצא קדמון מבלעדיו כלל ועיקר שאם תפחות מזה בשום ענין אתה בא אל הקדמות ח"ו ומשם אל השניות שאם אין אתה מצייר קדמותו ותתן קדימה לשום נמצא הרי הנמצא ההוא שניות ודאי אחר שאין אתה מצייר קדימה לו וכבר טעה בזה מי שטעה ומה שיקשה לך בזה שא"כ הוא שאין שום נמצא מבעלדיו אותו ההעתק מלא רוצה להמציא אל היותו רוצה להמציא ויהי' שנוי בו זה יתבאר לך בע"ה בתמר ב' פ' ה' ו':

אמנם צריך שנבאר כי כמו שקדמותו אין לו שיעור ולא התחלה אלא קדמון בלי קדמות ג"כ אותו המציאות שממנו הנמצאות מתפשטות הוא קדמון בקדמותו מפני שהוא לא יחודש בו דבר מפני חידוש הנמצאות והנמצאות מחודשות מצד עצמם והמצאם מאותו קדמון בקדמותו שאם לא תאמר כן ותרצה לומר שאין קדימה למציאות זה כמו ששללנו הקדימה מן הכתר נמצאת מוסיף בו חידוש מצד המצאת הנמצאות ח"ו. אלא צריך שהוא וידיעתו וחכמתו ויכולתו להמציא הנמצאות אחד תכלית האחדות עם היות שהנמצאות מציאות מחודשות ומה שלא נמצאו באמיתת מציאות מפני הטעמים אשר נבאר שהם מחודשות ואלו לא יחודשו יהי' להם קדימה בקדימתו ומה שהוא קדמון בקדימתו אינו יותר מאחד ח"ו שאין קדימה לזולתו וכל מה שהוא חוץ ממנו מחודש ונמצאו מכחו עת לא עת כאשר נבאר וכאשר תדקדק תמצא שהכוונה לפי זה שהוא פועל בכח ולא בפועל וכחו קדום בקדימתו והפועל שהם הנפעלים הם מחודשים ובהיותו פועל בפועל לא יחודש האלוה דבר ח"ו שהרי הוא וכחו א' וכח קדמון והפועל הם הנפעלים והם מחודשים ואין שבח באלוה להתחדש ולהפעל. ולזה שבח פעולתו בכח משובח מפעולתו בפועל שהפעולה בכח דבק בו באחדותו והפועל יוצא ממנו מחודש נפעל וג"כ שבחו אינו היותו פועל בפועל אלא מצד פעולותיו ושבחו היותו פועל בכח הוא עצמותו שאין אנו יכולים להשיגו ולזה מחודשים הנפעלים חוץ ממנו והכח הקדום המאוחד בו שהוא והוא אחד בתכלית האחדות שאינו מחודש היינו קדמותו ודרוש זה הארכתיו במקום אחר בע"ה וג"כ צריך שניתן קדימה לידיעתו הנמצאות ונאמר שלא נתחדש לו שום ידיעה בהתחדשם אלא ידיעתו קדומה כקדמותו שהוא וידיעתו בהם א' והוא קדמון והטעם שהוא יודע הנמצאות קודם היותם בידיעתו אותם אחר היותם שאין חידוש הויתם מחודשת אלא בהם בעצמם. אמנם הממציאם לא נתחדש דבר בחידושם וידיעתו אותם קודם היותם לא נשתנה מפני שנשתנו הם ונתהוו והיו מה שלא היו ועם היות שאלו העניינים נפרדים לנו שהרי ידיעת הדברים קודם היותם וידיעת הדברים אחר היותם אינה ידיעה שוה אלא ידיעה נפרדת לב' ועכ"ז באלוה לא יפרדו אלא הכל א'. ואין לתמוה כי כמו שידיעת המינים הרבים היא ידיעה נחלקת לחלקים לנו. ועכ"ז היא ידיעה א' מיוחדת בו מפני אחדותו שהוא וידיעתו א' כך מיני הידיעות עם היות שהם רבות שונות לנו כגון ידיעת הדברים קודם היותם וידיעתם אחר היותם הכל ידיעה א' ומיוחדת בו בלתי נחלקת למינים הרבה. ועם היות ששכלנו לא ישיג היאך הידיעות הרבות יתיחדו היינו מפני שידיעתנו ושכלנו והשגתנו שכל מחודש נפעל. אמנם ידיעתו בקדמותו ולא נוכל בשכל מחודש לדעת שכל קדמון ובשכל נפרד לחלקים לא נוכל להשיג שכל מיוחד תכלית היחוד ולזה אין להטריד מחשבתינו ושכלינו בזה שאם הי' הענין שנשיג כיצד יתאחדו הרבים בו וכן אם נשיג כיצד הידיעות השונות לא יתרבו בו אלא יאוחדו היינו משיגים בו. וזה מכלל פלאי אחדותו שהוא בלתי מושג כלל ואין שכלינו הקצר יוכל להשיג כלל השכל אשר אין בו סוף רק חיוב המציאות וחיוב האחדות ושלילת הרבוי וכיוצא:

פרק ז והוא המציא כל נמצא הוא קדמותו אין לו תכלית ואין לו שיעור מפני שאין לשער שום