חנה אריאל ויקרא סא

וכלומר שרוה"ק מלבשת ומעטפת אותם עד שאין להם מקום לשום הרגשה מבלעדי הכרת האלקות המאירה להם בתוקף אורה ואינה משוערת להם כח הרגשת ישות ופירוד ח"ו. ועד"ז יובן היטיב ענין בחי' בהמה שלמעלה מן הדעת הנ"ל. ויש להקדים עוד ביאור ענין שצריך תבונה בו. והוא בענין הידיעה שבודאי הקב"ה יודע את כל המפעל וכמ"ש אתה יודע רזי עולם וכו'. והיינו ודאי בחי' ספירת הדעת וידיעה הכלולה בו ית'. וזהו בידיעת עצמו יודע את הכל. ואמנם ידוע בזוה"ק ובסה"ק שיש מארי דעיינין ומארי דאודנין שע"י המלאכים הנק' כן מגיע ידיעת יצורי העולמות אל בחי' יחוד אלקותו ב"ה ממש. וכן בתפלות איתא שהמלאכים מעלים את התפלות וכו'. ופן הוא בפסוק ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי דודאי הפירוש דבאה לי היינו ע"י המלאכים ולזה אמר הקב"ה ארדה נא (בעצמי) ואראה למטה אם הוא כמו שמביאים אלי המלאכים שהן מארי דעיינין ואודנין הנ"ל (וזה הענין עצמו צריך ביאור וע' עמ"ו מזה). הרי לפנינו ג' בחי' וענינים. א'. ידיעתו ית' שיודע בידיעת עצמו. ב' ידיעה שע"י המלאכים דבי"ע. ג' כשהוא בעצמו יורד למטה לראות. אבל מה שהוא צופה ומביט ומאזין ומקשיב. והכל גלוי וידוע לפניו כמ"ש בתניא פמ"ב כמו ד"מ אדם שמרגיש חום שבצפרני רגליו אם נכווים באש וכו' עיי"ש. אין זה בכלל ג' הידיעות הללו וכמ"ש במק"א בעמ"ו שכמו שיודע בדעת ושומע בשמיעה וכולל את כל המציאות כן כל המדות כחו"ג ות"ת וכו' כוללים כל המציאות כי ממך הכל. ואין שם אלא כחו כביכ' שהוא כל יכול לעשות ואין כחו כבי' נבדל ממנו. וזהו כל עיקר מציאות וקיום העולמים כמה שהם. אך הידיעה וההשגחה בג' אופנים הנ"ל הוא ענין ההנהגה שמנהג את עולמו וצו"מ כפום עובדיהון דב"נ. ובחי' הב' הנ"ל שהוא ההנהגה ע"י מארי דעיינין וכו' הוא בחי' הקטנות ע"ד המשל הנ"ל מאדם שאינו עדיין בבחי' גדלות ובן דעה שלימה הנ"ל. אלא שנמשך בכל כחותיו אחר חיוב השכל ומדות שלו. וע"ז אמרו דור אנוש היו ניזונים בחסדו של מקום והיינו בהשגחה והנהגה דוקא אלא שהוא כטבע המדות. וגם חסדו של מקום כלול מכל המדות ולכן אמרו שבימי אנוש הציף שלישיתו של עולם ע"י השגחת ההנהגה הבאה מבחי' חסדו של מקום דאו"ג חד אל כל העולמות דבי"ע ע"י ההתלבשות בכלים די"ס דבי"ע. וכמו שבאה התהוות גופי העולמות דבי"ע מאין ליש דרך הי"ס דבי"ע. כן באה גם ההנהגה בהם. אבל הידיעה דבחי' אדם הנ"ל (שהוא בחי' האב"ג הנ"ל) יש לבאר אותה בקצת הרחבת הביאור. ויובן ע"ד משרז"ל יום א' הוסיף משה מדעתו. שהש"י אמר לו וקדשתם היום ומחר. והו אמר היו נכונים לשלשת ימים. והסכים הקב"ה ע"י ולא שריא שכינתא עד וכו'. ודבר תימא ונפלא הוא לאמר שמשרע"ה שינה המח' העליונה לשוב להיות כדעתו. והענין שמה שנא' למרע"ה בדבור ממש בנבואתו אותו הענין הי' בא בהרגשה אליו בגופו ממש (וכמשי"ת אי"ה החילוק שבין נבואת משה ודבר ה' אל משה פא"פ ושב אל המחנה בענין אחד לשאר נביאים שהי' הרגשותיהם הטבעיות מתבטלים מהם בשעת הנבואה). ובבחי' זו לא בא אליו רק ענין וקדשתם היום ומחר (ולשלשת ימים לא בא במורגש אלא בידיעה ודעת כדלקמן). ופי' היום ומחר כלומר שימשיך עליהם קדושה ביום שנצטווה. ואותה הקדושה הנה בכלות היום תעלה היא עם היום שעלה למקורו כידוע מענין הזמן דרצוא ושוב וכמ"ש בענין אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. ומקום העלי' שעולה היום לשם נק' מחרתו. ועז"א שגם ומחר מקדש אותם ג"כ ויש להבין זאת בהסבר ממ"ש בקרבן השלמים ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר עד יום השלישי באש ישרף. שהענין כידוע דקרבן השלמים הוא ענין התחברות האדם להתקדש בקדושתו של מקום ואכלת לפני ה' אלקיך (משא"כ עולה כולה כליל לה' וחטאת כהנים אוכלים וכו'). וקרבן