חנה אריאל ויקרא יט

ינוח עד שיביאנו אל הפועל נמצא שהכל תלוי ברצון הנפשיי. והנה כאשר גמר בני הבית אז יתחדשו לו רצונות בדברים אחרים ויוכל להיות שיסולק רצונו מלזרוח על הבית. אשר זה הוא הנק' מז"ט להניח ברכה אל ביתו כלומר כמו שנשלם רצונו בבנין הבית ככה יומשך המזל שכל אשר יעלה על רצונו יושלם לפניו בבית הזה ע"י השראת הברכה בו. ולזאת עושים סעודה. כי ידוע ענין המאכל אשר הוא מחבר הנפש בגוף (ולמעלה היינו אורות בכלים). ואם לא הי' מתנדב בענין הסעודה לתקן סעודה לאורחים רק הי' אוכל לשובע נפשו. הנה גם זה לא הי' רק אתערותא של הנפש המחי' את הגוף ורצונה להשתמש בו להפיק רצונותיו. וה"ז כמשל משיחת אבנים בששר שנמצא עליהם בהירות אבל חומר האבנים בחומריותו אין בו שום בהירות. כמ"כ זריחת אור הרצון על חומר הגוף והבנין אינו דבוק בעצם החומר אלא רק מייפהו מבחוץ מחמת שענג הנפשיי בהפקת רצונה שורה בו. אבל כשמתעורר בנדבת הלב לפזר הוצאה לעשות סעודה לאורחים הרי זה הוא שהלב עצמו החומרי לפי שהוא שבע רצון מהשלמת הרצון הנפשיי בבנין הבית הנ"ל מתפעל ומתעורר בסעודה שהיא התחברות הנפש אל הגוף כנ"ל, ממילא נמשך עי"ז התחברות מהו"ע הרצון הנפשיי עם כח הגוף החומרי והי' לדבר א' ממש כמשארז"ל עד שלא אכל אדם ושתה יש לו שתי לבכות (הנפש טרודה ברצונותיו ומדותיו והגוף ברעבונו). משאכל ושתה אין לו אלא לב א' שגם חומר הגוף פונה מעצמו אל רצונות הנפש כי רצונו של הגוף הוא ברצונות הנפש מחמת התאחדותו והתקשרו ועי"ז בא להניח ברכה אל ביתך בחי' המזל להביא כל רצונות הנפש אל בחי' חומר הגוף

ובזה יובן ל' הזוהר הנ"ל חינוכא דביתא (פי' ענין חינוך ידוע שהוא להרגיל הדבר שיעשה כמו טבע) במאי. כלומר במה יתוקן הענין שיהי' תמיד השראת השכינה דושכנתי בתוכם הנ"ל במשכן כמו שהי' בעת בנינו ועשייתו שע"י בחי' אתעדל"ע לא יסור ממנו תמיד. עז"א בסעודתא דעולת נדבה שיתנדבו בנ"י מכח עצם מהות נשמתם בכח האם שבהם להעלות עולה ומנחה לה' ע"ד משנת"ל בפ' ויקרא בענין הקרבן. ועז"א ויקרא אל משה בא' זעירא. כי הנה ולא יכול משה לבוא אל אוה"מ כי שכן עליו הענן וכנ"ל שהוא עננא (עילאה) דשרא על משכנא. שהוא עננא דבינה המתקנת את בחי' השכינה השוכנת במשכן העדות. וכמ"ש בזוהר ע"פ ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן דתבר כמה גזיזין וברדין עד דנחתת כלת משה (השכינה דושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך כנ"ל) לארעא. והיינו הסרת כל הקטרוגין שלא יקטרגו ח"ו על התגלות השכינה למטה בארץ. והנה זה בא ע"י עננא דבינה כמו שידוע בענין יוהכ"פ דאימא עילאה גליאת אנפהא ואז נמחלים כל עוונות בנ"י וכו' ופוסקים לומר המלך הקדוש דבעשי"ת המשפט לאלקים הוא על בנין המל' כמ"ש במק"א ובכ"ד באריכות והיינו שהיא למעלה ולא נחתת לתתא כ"א ע"י סליחת עונות ביוהכ"פ מאימא עילאה דגליאת אנפהא. וכמ"כ יובן גם כאן שכדי שתהי' נחתת שכינה לארעא ולבטל כל המקטרגים לזאת שכן עליו (על המשכן) הענן דבינה. ולכן לא יכול משה לבוא אל אוה"מ כמו שהי' הולך ובא תמיד ומדבר לה כרעותי' כמ"ש בזוהר וכמשנ"ת בפה"ק מפני עננא עילאה דבינה שאין במדרי' בחי' זו שום שייכות להנהגתו של מרע"ה. ולפי שהי' צריך לעשות חינוכא דביתא כנ"ל לכן האל"ף זעירא דמל' קרא למשה וידבר אתו מאוה"מ ולחוץ כמשנ"ת פ' ויקרא לזרז את ישראל על דבר עולת נדבה שבאה מאתעדל"ת מכח איברי הנשמה כנ"ל. וכן המנחה והחטאת והאשם דפ' ויקרא הכל מדבר בקרבנות הבאים מאתערותא של נש"י שזכו ישראל בזה מאל"ף זעירא הנ"ל כנ"ל שהוא כח האם שבנשמות. אבל בפ' זו מדבר בענין תורת הקרבנות הבא בישראל מכח האב וסוכ"ע.