חנה אריאל ויקרא יח

ולכן לא יכול משה לבוא עד שויקרא אל משה בא' זעירא. והיינו שבחי' המל' קרא אותו. כי ידוע דאתוון זעירין במל' אמצעים בז"א רברבין בבינה ולכן מפני שבענן דבינה לא יכול משה לבוא קרא אותו בחי' המל' לדבר אתו על חנוכת הבית בעולת נדבה. והענין דהנה עד שעת הקמת המשכן ושכנתי בתוכם הי' הכל באתעדל"ע כמ"ש ויאמר יהושע אל כל העם בעבר הנהר וכו' ואקח את אביכם את אברהם וגו' ואקח דוקא באתעדל"ע וכמ"ש בזוהר טיבו יתירא עבד קוב"ה לאבהן ומאתר רחיקא קריב לון וכן וארד להצילו מיד מצרים. וכן מתן התו' וכו' הכל באתעדל"ע. כמ"ש בהגדה אלו וכו' דיינו דיינו וכו' והגם שהכנסתם לארץ ישראל ובנין בית המקדש עדיין היה הכל ג"כ באתערותא דלעילא הנה מבואר בכ"ד ע"פ בנים אתם להוי' אלקיכם דישראל אינון בנין לקודשא בריך הוא ושכינתי' יש בהם מכח האב ומכח האם. ודרך כלל נק' קובהו"ש בשם סובב וממלא והיינו שכח האב בישראל הוא אשר קדשנו במצותיו וצונו כמש"ל פ' ויקרא באריכות. שזה הדבר אינו מורגש לאדם מישראל והיינו בחי' סובב. וכח האם הוא דישראל הן אברין דשכינתא ושכינה הוא בחי' ממכ"ע שמגלה האלקות להשגת העולמות בדעתן והשגתן למלאכים ונשמות ועי"ז מתפעלים המלאכים באהוי"ר וכו' והנשמות התפעלותן עוד עד שתרי"ג איברי הנשמה הם כח התפעלות לתרי"ג מצות (שיש בהם כבר מבחי' סוכ"ע כאמור). וע"ז אמרו שע"י קיום המצוה יוצא אבר הנשמה המכוון לאותה המצוה מהסתרו והעלמו בתוך איברי נפה"ב והגוף. והיינו שיש לנשמה תשוקה והתפעלות לקיום המצות. אבל עיקר התשוקה המורגשת לנשמה הוא ההתכללות באלקות ולדבקה בו. וזהו כח השכינה ממש כמ"ש ואל אישך תשוקתך להיות עמו פב"פ. ובחי' התפעלות ותשוקה זו בנשמה נק' בשם אתעדל"ת דוקא. ואף שזה בא ע"י אתעדל"ע דושכנתי בתוכם. אך אחר שנתקיים ושכנתי בתוכם שוב הנשמה מעצמה מתעוררת (בכח האם שבמהותה ועצמותה של הנשמה) בתשוקה נפלאה לדבקה בו ולקיים מצותיו ית'. ועתה יובן שהכניסה לא"י ובנין בית הבחירה היא אתעדל"ע שעי"ז מתעוררים הנשמות באתעדל"ת בבחי' פרצוף העקרי וכמשנת"ל בפהק"ו. ממילא מובן שבבנין המשכן ושכנתי בתוכם בבחי' פ' הארה כנ"ל כבר יש כח לנשמות להתעורר באתעדל"ת וזהו חינוכא דביתא בעולת נדבה שהוא אתעדל"ת דוקא. וביאור חכמת המשל דחינוכא דביתא בסעודתא הוא. שכך הוא המנהג שכשגומר בנין הבית עושה סעודה ואומרים שהוא למז"ט להניח ברכה אל ביתך. והסבר הדבר הוא דהנה הרצון שמתעורר באדם לבנות הבית הוא כח רוחניי ונפשיי. והרצון הזה מכריח את השו"מ ומחדו"מ לפעול עם יגיעת הגוף להביא הרצון אל הפועל ואז יש עילוי לגוף האדם ג"כ שנעימות חפץ הרצון בא אצלו במורגש ובפועל לעיני הגוף. וזהו דוקא ענג גדול לנפש וזה יש להבין ממ"ש במק"א על מארז"ל לריח ניחוח נח"ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני. פי' שבקיום המצות בפו"מ במהות העולמות הוא נח"ר להקב"ה שאמרתי. פי' שהעולם במאמר נברא והוא בחי' תחתונה שבאדם הבל הפה הבא בדבור. וע"י מעשה המצות עולה המאמר להיות רצונו ממש. וזהו נח"ר לפני וכמ"ש במק"א עוד בזה. ומזה יובן גם באדם התחתון שכשגומר הבנין אז זורח אור הרצון וחפץ הנפשיי על חומר גופו אשר יגע ביגיעה גופניית להוציא חפץ ורצון הנפשיי בבנין אל הפועל הגופני כי הגופנית נעשה הוא עצמו רצון. אך יובן שמעליית המח' עד גמר הפו"מ הכל רק מהתעוררות הנפש בחפץ ורצון להביאו אל הפו"מ וה"ז כמו אתעדל"ע. ואפי' זריחת אור ענג הרצון על הפו"מ בחומר גופו ובחומר הבנין (אף שחומר הבנין לאו בר הרגשה הוא רק בצירופו אל חומר הגוף ככל קניני האדם שיש להם אחיזה בגופו נופל הענין גם אל חומר הבנין) הכל הוא התפשטות הרצון הנפשי שזה הוא מה שעלה במח' ורצון לפניו שלא