חנה אריאל ויקרא כ

רק שעם תורתי בלבם לכן גם אם אין להם שום התעוררות מנדבת לבם. התורה שבלבם מחייבת אותם להקריב את קרבניהם לה'. והנה מצינו בקרבן עולה ג' ענינים א' עולת נדבה שבאה מנדבת והתפעלות בתשוקה נפלאה לדבקה בו ית' ולהכלל באחדותו מביא עולת נדבה ונרצה לו. ב' עולה הבאה לדורון אחר שריצה הפרקליט דחטאת בכדי שיהי' נח"ר לקונו מעבודתו כנ"ל פ' ויקרא. ג' עולה הבאה על הרהור הלב. פי' שהרהורי שטות גוברים עליו לימשך אחריהם עד שאינו יכול לפנות את לבו לה'. וע"י שמקריב קרבן עולה מיטהרים רעיונותיו ומחשבותיו כמ"ש בכוזרי. וז"ש בפ' זו זאת תורת העולה. וקאי על עולה שהיא דורון כנ"ל, והפי' הוא שזאת היא התו' שבעולה שאע"פ שאינה באה מנדבת הלב רק מכח התו' כנ"ל אעפ"כ עולה היא לריח ניחוח לה'. והיינו עליות המל' ע"י עשיית מעשה העולה כתורתה. ולז"א צו את אהרן דבדידי' תלי' מילתא דאהרן שושדמ"ט. ואומר עוד היא העולה על מוקדה במ"ם זעירא רומז על עולה שבאה על הרהור הלב. וכמש"ל הפי' דהיינו כשההרהורים גוברים עד דלא יכול האדם להעלות נשמתו לה'. שצריך לזה לעשות העולה כתורה וכמצוה. וזהו היא העולה על מוקדה שלה שמחמת הרהור הלב ירדה ונתרחקה ממקומה וע"י מעשה קרבן העולה כתורתה אף בלא נדבת הלב עולה היא (המל') על מוקד שלה התמידי לה כשהיא במקומה כמ"ש אלקי' אל דמי לך וכו'. כל הלילה עד הבוקר פי' שע"י הקרבן עולה היא עד הבוקר שהבוקר אור הוא. והכוונה בכ"ז לומר שגם ע"י מצות התו' בלא נדיבות הלב יש עלי' למל' בין כשהיא במקומה כמו שהוא אחר שריצה הפרקליט וא"צ רק להביאה פב"פ. בין אפי' כשירדה למטה מטה ומים הזידונים שטף ועבר על הלב. תעלה ע"י תורת העולה למקומה וגם לבחי' פב"פ וכ"ז ע"י אהרן ובניו כהנים. ונצטווה מרע"ה לזרז את אהרן במצות העולה. כי הכל בא ע"י הדעת דמרע"ה שהוא דעת הכללי של נש"י. ואהרן שהוא המעלה את כנס"י (שושדמ"ט). גם הוא צריך לקבל ממשה כמשנת"ל בפ' תרומה ותצוה

ומ"ש אין צו אלא זירוז מיד ולדורות. פי' שאחר מ"ש בפ' ויקרא מה שבא מאור השכינה בישראל בחי' התעוררות בנדבת הלב בא אח"כ בפ' זו שאם ח"ו מחמת מעשה התחתונים לא יהי' כח באור השכינה כביכ' לעשות להם אתערותא מצד עצמם יזדרז אהרן שושדמ"ט להעלותה בכח התו' וזהו מיד ולדורות פי' מיד הוא בשע"מ שהוקם המשכן בא הזירוז לקיים ההקמה בשלימותה שתומ"י שיזדמן איזה קלקול מחמת מעה"ת יראה להזדרז לתקן. ולדורות לימים הבאים בל יניח ידו מלהזדרז בהקמתה של אור השכינה בישראל. ומ"ש אר"ש ביותר צריך זירוז במקום שיש בו חס"כ. יתפרש עפ"י האמור שהכוונה מה שמקרבן העולה שכולה כליל ע"ג המזבח צריך אח"כ, להוציא את הדשן לחוץ זהו נק' חס"כ כלומר הפסד שמה שעלה כבר ע"ג המזבח ירד אח"כ ממקומי לבטלה. ולכן צריך בזה זהירות ושמירה ביותר. עד"מ ממו"מ כשנמשך בהצלחה א"צ כ"כ הזהירות והשגחה עליו שלא יבוא לידי הפסד. כי כן דרך המו"מ המוצלח להיות נמשך ממילא בהצלחה. אבל מו"מ שיש בו בהכרח איזה הפסד הוא צריך שמירה בזריזות ביותר להציל מן ההפסד כל מה דאפשר. כי בלא השגחה וזהירות ודאי ילך יותר להפסד וז"ש בתורת העולה דהיינו כמשנ"ת שהוא עפ"י התו' דוקא ולא בנדבת הלב נחשב זה להפסד מה שצריך להרים הדשן ולהוציאו לבטלה משא"כ בעולת נדבה דפ' ויקרא אין זה נחשב להפסד כלל וזה יובן ע"ד דוגמא בסדר עבודה שענין קרבן העולה דוגמתו הוא שאדם מקריב חלבו ודמו לה' בתענית ויש בזה ג' אופנים הנז' בקרבן עולה א' ע"י נדבת הלב שצמאה נפשו לה' כמה לך בשרי מחמת זה לא ירצה לפנות א"ע להנאת או"ש ותמיד כל היום יברכנהו בשירות ותשבחות ובעסק התומ"צ. והיושב בתענית כזה ודאי דלא עלי' אתמר כל היושב בתענית נק' חוטא. שזהו כמ"ש בנזיר שנק' חוטא מחמת שציער עצמו מן היין