חנה אריאל שמות שט

בטוחים שלא יחסר לנו דבר שלימות בכל האפשריות בעוה"ז ובעוה"ב. ויהי כשמוע העלם כדברים האלה אשר כל אשר רואה בעיר מאדם ועד בהמה לו הוא לאדם הגדול וכל דיירי העיר כלא חשיבי לגבי' בכל מיני שלימותם שמצד עצמן אז כמשא כבד יכבד עליו חיוב שכלו ודעתו וידבנו לבו בכל עוז ותעצומות שא"א כלל באופן אחר מלהיות אפר תחת כפות רגלי האדה"ג מעומקא דלבא ולא דרך כבוד בעלמא ואשר לא שת לבו להפלגת שלימות האה"ג שאין כערכו וכולם קמי' כל"ח אף אם נגלה לו לדעת שהכל שלו הוא של האה"ג וינהיג בו הכבוד הנהוג. אך לבו בל עמו בדרכי הכבוד וכל יצר מחשבות לבו רק בעניני עצמו ודרכו ישר בעיניו באמרו שע"מ כן נתן האדה"ג בחסדו לו את כל הרכוש לעשות כאדם העושה בשלו. ויבא מזה עד שישכח גם מה שהכל שלו וקיום מנהג הכבוד יהי' למשא עליו. ופעמים שהוא מתעלם כל שאין נראה בעליל נגד כבוד האה"ג. אבל מי שמבין היות כל איש כלא ממש בכל שלימותיו לדעתו ורצונו נגד האה"ג. ושאין שלימות לא בעוה"ז ולא בעוה"ב אלא בשמירת דברי. פי חכם הגדול ואה"ג אצלו הוא ככל שיחייבנו שכלו וידבנו לבו. וככל המשל הזה יש להתבונן בענין שני כתובים הנז"ל דמ"ש מכה"כ היינו שענין האלקות מרומם בפי כל בשר בטבע הבריאה וכמ"ש גדול שמי בגוים ומכ"ש ישראל מאמינים בני מאמינים ועושי רצונו ית' בתומ"צ היינו שמכה"כ ית' שלא למרות את פיו ח"ו אבל זה אינו אלא ענין כבוד המקובל והנהוג בעולם. וזה נק' רק ביטול היש שלעצמו הוא יש ודבר נפרד לגמרי אלא שמבטל ומפריע מעשיו שלצרכי עצמו מפני הכבוד לקיים דרכי הכבוד. והיינו בחי' נוק' בחי' מקבל לבד שמעצמו אין לו תבונה כלל בחיוב עשות רצונו ית' אלא רק מבחי' ההרגל שנק' אמונה כמו ויהי אימן את הדסה ומנהג אבות הם. אבל מי ששם אל לבו להתבונן דאתה עשית ואתה מחי' והוא עיקרא ושרשא דכ"ע ועוד דכולא קכל"ח ובמח' א' נבראו כל העולמות זהו מ"ש את השמים ואת הארץ אני מלא והיא מדרי' עליונה למעלה למעלה ואינה גלוי' כלל אלא למי שמעמיק דעתו ותוקע מחשבתו בהתבוננות כראוי. ואז הוא בבחי' ביטול בעצם כלו' שאינו חשוב לדבר יש כלל לעצמו ושא"א כלל מבלתי לכת בדרכיו ית' ולשמור חוקיו ומצותיו וכו'. זה נק' בחי' דכר שמעצמו ומאליו הוא מחייב א"ע בעבודת הבורא ית'. והנה בגלות מצרים הי' בחי' הנוק' בגלות שלימה שלא הי' נגלה כבודו ית' כלל כי גם ישראל היו מטונפים בגילולי מצרים ובחי' הדכר הי' בבחי' עיבור כמ"ש בכהאריז"ל. וביאור הדבר דהנה ארז"ל ג' מתנות טובות ניתנו לישראל וכולן לא ניתנו אלא ע"י יסורין וכו' וי"ל למה כך. והענין הוא דהנפש האדם קודם שנכנסה לגוף אינה בערך הנאה וצער של הגוף אך כשמאצלת כאותי' להיות מורכבים בגוף אז היא גם היא מרגשת הרגשת הנאה וצער דגוף. וע"י יסור הגוף שמצד החיות כפי שהוא כבר מורכב לא הי' אפשר לו לסבול כי הם הניגוד הגמור לנגד הרכבת החיות בגוף רק שכל זמן שאין הגוף מתקלקל לגמרי מחמת היסורין ועדיין הנפש יכולה להאחז בו אז בכחה הנבדל (דהיינו כמו שהי' טרם הרכבתה בגוף) מעצמת ומחזקת את הכח המורכב שלא יבטל לגמרי מחמת המנגד דיסורין ולכן ג' מתנות טובות שהן ענין קדושה מופלגת שלא לפ"ע הרכבת הנשמה א"א לזכות בה כ"א ע"י יסורין ובפרט כשהיסורין הן באין רק להיות התנגדות לכח הנשמה בגוף. הנה הסבלנות מביאה כח עליון יותר ממהות הנשמה לחזק כחות המורכבים עפ"י ערכה הנבדל ובבוא ערך הנבדל דנשמה בגוף אז יכול לקב המתנה טובה דקדושה עליונה כנ"ל מה שלא הי' אפשר לו לקבל ע"י כח המורכב לבד. וכן הענין בעיבור הולד במעי אמו שכ' הרמב"ם במ"נ שחום בטן ההריון הוא חום גדול כ"כ שא"א לנולד לסובלו כלל ועי"ז דוקא נכנס בחומר הטפה כח הנפש לעשותו פרצוף אדם דומה לנפש שיש לה רמ"ח אברים ושס"ה גידים וכל הפרטים שבגוף הכל ברוחניותה ועפ"י כל הנ"ל יובן שתוקף כח בחי'