חנה אריאל שמות רפב

ה' במה שנתעוררו כבר כמה מפרשים במה שאחר מעשה העגל בפ' כי תשא לא רצה מרע"ה לקבל המלאך ואמר אם אין פניך הולכים וגו'. ובפ' משפטים כשאמר לו הקב"ה הנה אנכי שולח מלאך וגו' ומשה לא אמר כלום. ו' יש להבין לשון הפ' בפרשה משפטים ואל משה אמר עלה אל ה' שלא מצינו כלשון זה בכל התו' וגם אח"כ אומר הכתוב ויאמר ה' אל משה עלה אלי וגו'

צריך להקדים תוס' ביאור במשנת"ל פ' יתרו ענין אל דעות ה' ב' דעות מיש לאין ומאין ליש. הנה לשון ענין הבריאה מאין ליש הוא הרגיל ומצוי בכ"מ. וצריך להתבונן בו היטיב הלא ממך שהוא היש אמיתי הכל וכמ"ש בכ"ד ענין שיער בעצמו בכח כל (דייקא) מה שעתיד להיות בפועל והיינו הגליפו בטה"ע שהוא עצמות אא"ס ב"ה שהוא היש האמיתי וא"כ למה אומרים שהבריאה הוא מאין הלא מציאות כל פרטו העולמות שבטה"ע הוא יש אמיתי וגמור. אמנם כן הוא ודאי שהגליפו בטה"ע הוא יש אמיתו אך כבר נאמר שלא הי' מקום לעמידת העולמות מפני שאא"ס ב"ה הי' ממלא את הכל וכלומר שההעלם דעולמות המצוי בכח האחדות הפשוטה שלא יפלא ממנו מלעשות כל דבר הנה הוא רק כח הא"ס ב"ה והיינו נמי כח האחה"פ. והיינו שני הפכים עצומים ונפלאים דאחדות הגמור ומציאות ריבוי רבבות פרטים במקום א' ביחד אין שם עמידה לעולמות שתחול עליהם שם מלוכה. כי אין עומדים כלל במעמד ומצב זה דעולם מפני היותם גם כח האחה"פ כמשנ"ת בכ"ד ענין זה באריכות דשם ודאי כל פרט ופרט הוא. יש אמיתי כי הוא אור וכח א"ס ב"ה דאחה"פ. מובן מזה שמציאות העולם לבד שאינו ג"כ אור הא"ס ב"ה הוא העדר גמור שא"א לומר בו מציאות בשום פנים כי הלא האחה"פ הוא האמת ואלדח"מ כלל וכלל, ולזה הי' ענין הצומ"פ והקו"ח המבואר בכ"ד באריכות עד שבא אצילות האו"כ (וכמש"ל פ' יתרו הנ"ל). דבהון אתכסיאת להמציא בפני העולמות עצמן עכ"פ ענין מציאות העולם שאין נגלה וניכר בו ענין אחה"פ. והרי מובן שזה המציאות הוא באמת הגמור אין ואפס כי האמת הוא שאלדח"מ ואעפ"כ יש באו"כ הנאצלים כח להמציא זה המציאות לגבי העולמות עצמן וזה הכח עצמו הוא ג"כ כח דאא"ס שלא יפלא ממנו כל דבר רק שהוא נכסה ומעוטף בכלים עד שיוכל לבוא ממנו מציאות העולמות לעצמן. ובהאו"כ עצמן זה המציאות הבא מהן לעולמות הוא אין ודאי רק שאעפ"כ יש יכולת בהאו"כ להמציא מציאות זה לגבי העולמות. וה"ז דומה ממש לזיו ואור השמש המצוי ודאי בגופו ומהותו והוא שס אין ואפס כי אין מאיר שם רק גוף השמש עצמו וכמ"ש בתניא ח"ב. אבל מובן עכ"פ שהאין הזה יש לו מציאות בהאו"כ עצמן רק שמציאותו הוא אין ואפס. וע"י שמות דהוי' ואלקים נעשה האין הזה ליש גמור בעולמות. וזה הוא כח הא"ס ב"ה לעשות את אינו ישנו כמ"ש בס"י. וזו היא הדעה דמאין ליש האמור. שהאין הכלול באו"כ דאצי' הוא הוא היש דכל העולמות ובידיעת עצמו שהאו"כ מקור האין הזה (כגוף השמש שהוא מקור הזיו) יודע את כל הנמצאים כולם כי אין בהם רק האין הזה אך הנה האין הזה נעשה ליש ודבר נפרד מהתכללותו במקורו בבחי' האין ונמצא הוויתו במציאות יש ודבר רק שבבחי' סוכ"ע הוא כמשל ציור הדמיון בכח המדמה שאין פרטי הציור מורגשים אלא לאדם המדמה עצמו והמצויירים אין מרגישים א"ע ולא זא"ז כמ"ש במק"א בארוכה. וע"י מדת המל' ממכ"ע נעשים גם הם יש מורגש לעצמו ולזולתו בערכו. ובענין הרגשת עצמו הנ"ל הוא ההפרש וחילוק מדרי' ומעלה בכל סדרי ההשתל' העולמות מלמעלה למטה. שכל מה שיורד ומשתלשל למטה יותר שהוא ע"י מסכים והעלמות יותר. יותר תהי' הרגשת הישות של עצמן בגסות ופירוד יותר. אבל בחי' האין עצמו (שכמשל זיו הכלול במקורו הנ"ל) הוא שוה בכל המדרי' המשתלשלות ובידיעה זו הוא ית' יודע אותם שכל מה שהם עושים בישות הנפרד שלהם