חנה אריאל שמות רפא

גם לע"ל כמ"ש במ"א). וע"ז השיבו פני ילכו והניחותי לך. כלומר כאשר יהי' מציאות הליכות הפנים למעלה ע"ד בארחי' נטלא הנ"ל. והניחותי לך שאניח (איך וועל אראפ לאוין) ההליכה, להתגלות לך כבקשתך בדרך ידיעה דוקא (ואף שהאבות ידעו ג"כ מהדרכים שלכן אפו מצות בפסח וקיימו כל המצות אין הענין כדרך ידיעה זו וכמ"ש קצת לעיל והדברים ארוכים במק"א). והנה לא היתה התשובה רק לו לעצמו וגם הרחיב הזמן לכשיזדמן הליכות הפנים כנ"ל. לכן חזר ובקש על שתי אלה. הא' אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה כלומר שתהי' הנסיעה וחני' למטה בחי' הליכה אחת ממש עם הפנימי' ולא כמו שמתצמצם שרש הבריאה להיות קוב"ה ידע בגוונא אחרא כנ"ל וד"ל ובקשה הב' שיתגלה כ"ז גם לכל ישראל וז"ש ונפלינו אני ועמך דוקא וכו' והשיבו ית' גם את הדבר וכו' אעשה. ואחר שפעל בחי' הידיעה בבחי' חכמה חזר ובקש הראני נא אח כבודך דהיינו בחי' לבב חכמה דנבואה ממש הנ"ל. והשיבו ית' וראית את אחורי היינו בחי' נודעתי הנ"ל יבוא לך גם בבחי' ראי'. שזהו אפשר עכ"פ ע"י התלבשותו בבריאה בבחי' יש ודבר לעצמו כפי הנז"ל וכמ"ש באגה"ק. אבל ופני לא יראו כלל וד"ל. ואמנם מ"ש כי לא יראני האדם וכו' וישעי' אמר ואראה את ה' אמרו בגמ' כאן באספקלריא המאירה כאן כשאינה מאירה. וביאור הענין עפ"י הידוע דראיית פני האדם בפרצופו מורה על ענין נעלם שבפנימיותו. כענין פנים שוחקות או פנים זועפות וכדומה שמראי' זו יתפעל הרואה בחסדים משחוק ובגבורות מזעף. אבל הרואה פרצוף באספקלרי' (שפיגיל) אין מציאות התפעלות נחת משחוק ולא צער מפנים זועפות וד"ל. וזהו שאינה מאירה דוקא כלומר שאינה מגלה אלא הכלים ולא האורות. והיינו הפרצופים דבריאה שאין פנימיותם אלא בחי' הכלים דאצילות. וע"י בחי' היחוד דאיהו וגרמוהי שייך לומר ואראה את הוי' ממש. אבל לגבי מרע"ה שהיתה נבואתו מבחי' האצילות (מבחי' התלבשותו בבריאה דהיינו איך שהוא יש ודבר לעצמו בבריאה). דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון. זה נק' אספקלריא המאירה דוקא. ובאספקלריא זו א"א לראות כ"א איך שהוא הוא מקור הבריאה וכו' אבל לראות אותו ממש אמר כי לא יראני באספקלרי' זו וגם לע"ל לא יבוא זאת בבחי' ראי' עד שיהי' כמ"ש ונשגב ה' לבדו ביום ההוא וד"ל

ויהי ברדת משה מן ההר ושני הלוחות כידו ברדתו מן ההר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו. וירא אהרן וגו' וייראו מגשת אליו ויקרא אליהם משה וגו' ראוי להתבונן בענין מה זאת שדוקא בקבלת לוחות אחרונות קרן עור פני משה ולא בקבלת לוחות ראשונות שהיו במדרי' עליונה יותר כידוע, ואם מפני שאמר לו לך רד כי שחת עמך שזה הי' בסוף הארבעים יום והקירון פנים אומר הכתוב שהי' בדברו אתו וזה הי' כל הארבעים יום ורחוק מאוד לומר שז"ש רד מגדולתך שנסתלק הקירון פנים. ומה שיש להתעורר עוד הוא מה ענין ההודעה שמודיע הכתוב שמשה לא ידע כי קר כו' מאי נ"מ אם ידע או לא ידע. והדרשה שדרז"ל מכאן שהנותן מתנה לחבירו א"ל להודיעו תדרש אבל ודאי שענין הפסוק לא בא לדרשה לחוד. ב' אחר שכבר אמר ויהי ברדת משה מן ההר למה חזר עוד לומר ברדתו מן ההר. ג' מה זאת שגם שאמר השי"ת למשה כי שחת עמך וכו' אעפ"כ וירד מן ההר והלוחות בידו ואחר שראה בעיניו את העגל ומחולות וישלך מידו את הלוחות וגו'. ומעיקרא מאי סבר. הן אמת שזה הענין הולך ע"ד מ"ש ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו וגו'. עכ"פ יש להבין דבר זה קצת שתהי' יד השכל של האדם שולטת בו. ד' מה שהפסיק במעשה העגל בין הצווי על המשכן למרע"ה ובין מה שויקהל משה וגו' ויאמר וכל ספור עשיית המשכן בפו"מ