חנה אריאל שמות רסט

הדקדוקים א' השינוי בתוארי הלוחות בין פסוק ויתן אל משה לפסוקי וירד משה. ב' שבסגנון ומשמעות הלשון דוירא העם כי בושש הוא נמשך אחר ענין דויתן אל משה ולפי הפשט הי' ראוי לומר בזה"ל והעם ראו כי בושש משה וכו'. ג' וירא את העגל וישבר אותם ולמה מתחלה ירד עמהם הלא אמר לו הקב"ה עשו להם עגל מסכה וגו' והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא כשישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם היו גוברים והו'. י"ל מה ענין נתינת הלוחות הלא התורה ניתנה בכתב ובע"פ ובתושב"כ כתובים עשה"ד ולאיזה מכוון באו הלוחות אמרו בגמ' חברים העוסקים בתורה מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה אר"י ל"ש אלא שתורתן אומנתן וכו'. הנה ענין מתן התו' היינו שניתן בישראל כח אלקי שרמ"ח מ"ע הן אברין כלומר שבהם מתרבה ומתגדל כחו ושס"ה ל"ת הן גידין ששומרין הדם שלא יתפשט שלא כראוי ויתבטל חיותו. וכמארז"ל עד שלא באת לידי מדה זו (להתגייר). אכלת חלב אי את ענוש כרת וכו' כלומר שאינו פוגם כלום בענינך משבאת לידי מדה זו אכלת חלב את ענוש כרת לפי שהחלב פוגם בכח שקבלת בקבלת התו' ע"ע והוא הדבור הראשון דעשה"ד אנכי הוי' אלקיך ר"ל הכח שלך. וכמו שלמעלה רמ"ח פקודין רמ"ח אברין דמלכא כן היא באדם התחתון ע"י מ"ת. אך הכח הזה נעלם הוא מן האדם כי איננו מרגיש בו האלקות. וע"ז בא ענין התפלה שנק' שפיכת הנפש כמ"ש ואשפוך את נפשי לפני ה' וכלומר להעלות הנפש מההעלמה בגוף ועי"ז יאיר בו אור התומ"צ להגדיל כח התגלות הנשמה בגוף בתפלה. והחכמים שתורתן אומנתן שמעתי מאדמו"ר שת"ח אין נקראין אלא מי שיש לו בחי' התפעלות הנק' התפעלו' אלקי' כידוע ליודעים. והענין כידוע שיש ביטול היש וביטול בעצם ביטול היש כעבד העובד בכל עבודה בשדה ובבית כמצות אדוניו עליו שהרי הוא עומד בכל ישותו אלא שמבטל הישות שלו לעבוד את אדוניו. משא"כ העומד לפני המלך שכל הרגשותיו בטלים ואינו מרגיש רק אימת המלך ולכל אשר יצונו ילך ויעשה בכח האימת מלכות ולא בכח עצמו ובחירה כי הבחירה בטלה ממנו מפני האימה. וזה נק' ביטול בעצם כלומר בעצם הכח של ישותו שהוא בטל לגמרי ואין פועל בו אלא כח המלך וגזירתו. ואמנם באמת גם זה נק' לפעמים בשם ביטול היש. ותכלית ענין ביטול בעצם הוא כמו שהעבד הוא בעיני המלך שהמלך עצמו אינו מרגיש ישות העבד למציאות רק לשימוש ועשיית מצותיו שא"א כלל שלא יעשה. נמצא אין ישותו כלום וכל עצמות ישותו בטל בעיני המלך ואין נק' דבר יש כלל. ויש עבד שמכיר גדולת המלך כ"כ עד שגם הוא מרגיש א"ע כעין הרגשת המלך אותו זה נק' ביטול בעצם ודאי. ומזה יובן למעלה שהוא ית' לבדו הוא וכולא קמי' כל"ח. והנשמה המכרת את בוראה בבחי' כח החכ' שלה דוקא דכתי' ה בחכ' וכן הוא בחכ' דנפה"א אא"ס ב"ה נגלה עליו להכירו בהכרה זו דכקכל"ח והרי כל עצמותו עם כחותיו בטלים לגמרי ואין בו שום כח רק משפע האלקי' עליו וזהו ענין התפעלות אלקות שהחכמים הגדולים לא זזו מזאת המדרי' כל ימיהם. (ות"ח היינו שלומדים החכ' לידע מענין התפעלות הזאת לפעמים אך לא תמיד כו' וחכמים כאלה אין מפסיקים לתפלה. אף שהיא מצוה דאוריי' או דרבנן (כמחלוקת הפוסקים בזה). כשעוסקים בתו' ורוח ה' מדבר בם בד"ת או מעיין ומחשב בד"ת אין להם להפסיק כח אלקים זה המדבר בם להעתיקו לתפלה, אבל לק"ש ושאר מלוה עוברת מפסיקין כי ההתפעלות הנ"ל עצמה משמשת באברין דילה (אבל התפלה אפי' למ"ד דאוריי' אינה באברים וית' אי"ה במק"א). מובן הדבר שהחכמים כאלה כמו שהקב"ה מקיים מצותיו למעלה כן קדשנו במצותיו עד שהזוכים להתפעלות הנ"ל הרי אלקותו מקיים גם בהם מצותיו אך לא כל אדם זוכה לזה רק ראשי בנ"י שנק' עיני העדה ולא כל עדת בנ"י.